פרשת ויקהל: הסר כעס מלבך

פרשת ויקהל: הסר כעס מלבך



לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לה, ג)
רבנו האר"י ז"ל הקפיד מאוד על ענין "הכעס". ומספר מהרח"ו כי היה זמן שהיה לומד (מהרח"ו) עם אחיו, והנה פתאום רואה שאינו לומד כרצונו ומאד כאב לו על שהוא כ"כ משקיע ואינו לומד כרצונו ואז כעס עליו, ואח"כ כאשר הופיע לפני האריז"ל, מיד הוכיחו על מה שהוא כועס, כי אפילו על דבר טוב, אין להכנס לכעס. והזהיר אותו מאוד על ה"כעס" כמובא בשער רוה"ק (דף יא).
וכתב עוד מהרח"ו שם כי מדת הכעס מלבד מה שמונעת ההשגה לגמרי כמ"ש (פסחים סו:) כל הכועס אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת וכו'. עוד יש רעה אחרת שעבירת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה ומחליף אותה, ונכנסת בו במקומה "נפש מצד הקליפה" ונעשית נפשו "טריפה" ח"ו, וכמ"ש (איוב יח) "טורף נפשו - באפו". כי הבדל בין הכעס לשאר עבירות הוא - כי שאר עבירות אינם פוגמים אלא איבר אחד, אבל מידת הכעס פוגמת כל הנשמה, ואע"פ שעושה אדם תיקונים לנפשו ותשובה מעולה על עוונותיו, ומצוות רבות וגדולות, אעפ"כ הכל נאבדים ממנו לגמרי, לפי שאותה הנשמה הקדושה שעשתה כל המעשים הטובים, נתחלפה בטמאה והלכה לה ונשארה שפחה במקומה וירשה את גבירתה. ובעל כעס אין לו תקנה כלל וכו'. באופן כי מי שהוא בעל כעס אי אפשר לו כל ימי היותו בעל מידה זו, להשיג שום השגה. ואפילו אם יהיה צדיק בכל שאר דרכיו, לפי שהוא בונה וסותר, כל מה שבנה וכו'. עכ"ד.
אולם אין ליפול ברוחו, כי האמנם, קשה היא הכעס, מ"מ יקבל על עצמו לבל יכעוס מהיום והלאה ויקח ספר העוסק בענין גנות הכעס וילמד בו, וההרגל נעשה טבע, גם הציע האריז"ל (בשער רוח הקודש דף יט) שיטבול במקוה. ו"מקוה" מבטל ה"כעס" והם בגימטריא שווה (היינו 151) ושם כתב עוד תיקונים וכונות. אכן ע"י לימוד התורה ולימוד מוסר בענין הכעס, יזכה לתקן הכעס לאט לאט בעזר מאל שדי.
והגורם לכעס הוא כשמגביה קולו בעת ויכוחו עם אשתו או שכנו וכיוצא. והעצה היעוצה: לדבר בקול חלוש ולא בהתפרצות וזה כסגולה לבל יתפרץ ויכעס חלילה.
והנה טבע "אש" לשרוף ולכלות הכל, כמו כן הכעס יכול להרוס הכל, הן מבחינה המציאות כי משבר כלים בחמתו (וע' שבת קה) הן מבחינה נפשית הורס את גופו, וכבר אין דעתו מיושבת וחכמתו מסתלקת.
וזהו רמז בתורה: לא תבערו אש - היינו מידת הכעס, כמ"ש על פסוק זה בתיקוני הזוהר (ע"ש דף סט:ופה). ביום השבת - הוא יום השביעי שהגיהנם שובת, והוא בכעסו כאילו מבעיר אותו (כמ"ש בתיקוני הזוהר הנ"ל). ובאמת היו בני אדם כשרים, כשבא להם דבר הערה לבני ביתם ביום שבת, היו מתגברים ולא מעירים, מחשש שאם יתחילו להעיר מתוך זה יתגלגל כעס. ולכן שמרו לפיהם מחסום. ה' יעזרנו להיות בנחת ולא נכעוס הן בחול, וכ"ש בשבת.


עוד מאמרים: דף המאמרים

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך התקבלה, בתודה מערכת ניהול האתר