דברי הספד על מרן הרב עובדיה יוסף - מאת הרב אלעזר רז

הספד על רבנו הגדול הרב עובדיה יוסף זיע"א
מתוך דברים שנשא הרב אלעזר זאב רז שליט"א



אנחנו נמצאים תוך ימי שבעת ימי האבל על נשיא ישראל רבנו עובדיה יוסף זיע"א.
במדרש ויקרא רבה (מצורע פרשה יט): א"ר אמי (משלי כד, ז) 'ראמות לאויל חכמות', א"ר יוחנן משל לככר תלוי באוירו של בית, מי שטיפש אומר מי יכול להוריד את זה? מי שפיקח אומר ולא אחר תלאו, אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו. כך מי שטיפש אומר מי יכול ללמוד תורה נזיקין שלשים פרקים כלים שלשים פרקים, מי שפיקח אומר והוא לא מאחר למדה? אלא הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומד את כל התורה כולה. ע"ש.
וזה שנאמר (דברים ל, יא) 'כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא'.
וכעין זה כתוב במדרש במקום אחר (במדב"ר פינחס פרשה כא) על הפסוק "נוצר תאנה יאכל פריה", למה נמשלה תורה לתאנה? שרוב האילנות הזית הגפן והתמרה נלקטין כאחת, והתאנה נלקטת מעט מעט כך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשנתים.
וכל אדם יכול ללמוד תורה, כל אדם באשר הוא יהודי ניתנה לו התורה, כולם היו על הר סיני וכל אדם מחוייב ללמוד את התורה כולה, וכמו שכתבו במדרש משלי (פרשה י): אמר ר' ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט, בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקדוש ברוך הוא הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו ומשליכין אותו לתוכה. בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקדוש ברוך הוא אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם וכו', ואפילו למד כל התורה כולה שואלין אותו על מעשה מרכבה. מכאן היה ר' ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו. ע"כ. ובאמת אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, כי אם הוא לא יכול הוא לא יתבע על זה, אבל לפחות מה שהוא יכול הוא צריך להשיג.

מורי ורבותי!
רבנו עובדיה יוסף זכר צדיק וקדוש לברכה, זה היה במוח שלו. על זה שהוא ידע את כל התורה, אין צריך לדבר, כבר בגיל צעיר ידע הכל, בש"ס ופוסקים ועוד, כשהיה ילד ידע מסכתות שהיום בחורים מתמידים בקושי יודעים. השאלה מה יהיה אתנו?
רבנו זצ"ל מגיל צעיר היה הולך ממקום למקום מלמד תורה. מה הוא רצה?
הרב רצה שכל אדם יידע שגם הוא יכול, שאף אחד לא יחשוב שהתורה לא בשבילו, ולא לדרגה שלו, רק לרבנים ולחכמים. לא! התורה היא נחלה של כל ישראל, מורשה קהלת יעקב.
וגם אם אדם לא זוכר מה שלמד, בפטירתו מזכירים לו כל מה שלמד, כמו שכתוב במדרש שוחר טוב. אבל האדם מבחינתו צריך להתחיל ללמוד תורה, וכמה שיותר.
וזו היתה כונת רבנו הקדוש הרב עובדיה יוסף זצ"ל. וזה מה שהוא רצה.
רבנו סיפר לי על עצמו שבצעירותו לא היה אפילו לילה אחד בביתו והיה מכתת את רגליו ממקום למקום להרביץ תורה בישראל. וכך המשיך עד שנות זקנתו. ותמיד היה ממריץ אותנו ללכת ממקום למקום לזכות את הרבים, ולכתוב פסקי הלכה בכדי שכל אחד ידע את המעשה אשר יעשה.
כל פעם שהייתי מדבר איתו היה מדבר על זיכוי הרבים, על הרבצת תורה, על הפצת ההלכה, ועל קירוב רחוקים.
פעם שמעתי ממנו שאמר: "כשהייתי בישיבה היו לומדים בסדרי הישיבה חמישים דף בזמן חורף, ואני למדתי 500 דף". ואמר לא להסתפק בסדרי הישיבה אלא להיות מוסיף והולך, וכל אדם ישים מגמתו לדעת את כל התורה כולה.
וברוך ה' בימינו יצאו ספרים עם פירוש על כל הש"ס, שגם מי שקשה לו ללמוד יוכל להבין הכל. וזהו "עמל התורה" שאדם יושב ולומד ומנדד שינה מעיניו. היום אדם יכול לשמוע תורה גם בטלפון וכו', ככל שירצה והכל נעשה בשביל התורה.
וזה מה שרצה רבנו שכל אחד ילמד את כל התורה כולה. ולכן כתב פסקי הלכות במקורותיהם בכל התורה בצורה ברורה. כל נושא שהרב כתב עליו הוא "פתח" אותו לפנינו, והנחיל את התורה לעם ישראל.
רבנו זיע"א אמר כמה וכמה פעמים שיש סדר עדיפות בלימוד, שאם אדם יש לו זמן אז שישלש שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד, כמו שאמרו בקידושין (ל.), אבל אדם שאין לו זמן, רק שעה מצומצמת ישקיע בלימוד "הלכה למעשה", בכדי שידע מה יעשה ישראל. ואם יש לו עוד זמן, שילמד גם דף יומי, שזה דבר מבורך. ובאמת, שלכל זמן. ומרן החיד"א כתב בספר עבודת הקודש: כשמנצלים את הזמן יש זמן לכל.
כי מה נשאר לאדם מלבד התורה. וכשאדם לומד בדברי רבותינו אזי יזכה שכשיצא מהעולם יצאו לקראתו החכמים שלמד בדבריהם, וכמו שהיה עם מרן הבית יוסף שפעם יישב את דברי הרמב"ם, ואמר לו המלאך המגיד שהרמב"ם שמח במה שהוא יישב את דבריו, ובישר לו שכשיצא מהעולם, יצא הרמב"ם לקראתו.
כשאדם לומד תורה של מישהו, החכם הזה נקשר איתו. ויש לחכם הנאה שלומדים בתורתו כמו שאמרו ביבמות (צז.) על הפסוק 'אגורה באהלך עולמים', שכשמזכירים שמועה מפיו של החכם שנפטר שפתותיו דובבות בקבר.
בשולחן ערוך (סימן קנה) נפסק שאדם צריך לקבוע לו זמן קבוע ללימוד התורה, ולא יעבירנו. ומי שעוסק בתורה לא מפסיד. וזה משפיע גם על כל התנהלות חיי האדם, וגם היא נותנת הגנה לאדם, כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות.
זו היתה משאת נפשו של רבנו עובדיה. הוא רצה שכל אחד מישראל ידע את כל התורה, ובזה השקיע את נפשו ומסר נפש כל ימי חייו עוד מגיל צעיר.
רבנו היה שקדן עצום, בכל מקום היה לומד, התורה היתה בשבילו כמו מכשיר הנשמה שאי אפשר בלי זה, כך היה מנצל יום ולילה, בלי להתנתק אפילו פעם אחת. גם כשהיה יושב באירועים שונים היה נמצא בתוך הציבור, והמוח שלו בלימוד. וגם כשהיה בנסיעות ובדרכים, היה נכנס לרכב ומיד פותח את הספר, כמו שראו עיני כמה וכמה פעמים בהיותי עמו במחיצתו.
סיפר לי מר אבי שיחי' כי כשהיו בחורים בישיבה היו יודעים שמרן ומו"ר הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, הולכים ביחד מביתם לישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, ולומדים דפי גמרא, זה אומר דף וזה אומר את הדף הבא, וכך היו מסיימים בדרכים מסכתות שלימות.
[יש לציין כי למרות שקידתו העצומה של מרן, היה קשוב לכל אדם והבין לליבו של כל יהודי. ראינו זאת אצלו פעמים אין ספור, אך אספר לדוגמא סיפור אחד. כאשר הגיע לחתונתי לסדר קידושין, המתינו לאחד מבני המשפחה, והדבר גרם לאיחור קצר. רבנו זיע"א שכל דקה היתה חשובה לו, ביקש רשות ללכת לדרכו. כשאמרתי לו שעזיבתו תגרום לעגמת נפש. אמר: טוב, אשאר ובלבד שלא יגרם חלילה צער לשום אדם...].
בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קעח) כתוב: אלו עשרה מילי דחסידותא שהיה נוהג בהם רב, ואחרי שנפטר לא יכלו התלמידים לקחת את כל ההנהגות שלו, ולכן חילקו ביניהם כל אחד החזיק בהנהגה אחת מתוך העשרה. ורב יוסף ורב ששת קבלו על עצמם לא להסתכל חוץ לארבע אמות, וכשראו שאינם יכולים לעמוד בזה סמאו את עיניהם. ע"ש. רואים מזה שאדם צריך לקחת קבלה אחת ולהחזיק בה בכל כחו.
מה שהיה הסמל של רבנו, שהוא היה "איש של תורה" – ואנחנו צריכים לקבל קבלה אחת שקשורה לתורה, חיזוק בלימוד התורה. כל אחד לפי ענינו. בחור ישיבה יקבל לנצל את הזמן יותר, גם בשעות ההפסקות. אברכים ינצלו ימי ששי ומוצאי שבתות שאז מעטים הלומדים. וכל אדם ילמד כמה שיכול ובמה שיכול, ואם לא יכול ללמוד דבר קשה ילמד דבר קל, רק שינצל את הזמן.
זו הסיבה שרבינו הנהיג שיעור במוצאי שבת כי ראה שזה זמן שאנשים יושבים בבית, ולא רגילים ללמוד בו, עד שהיום נעשה דבר מובן שמוצאי שבת זה זמן של לימוד, זמן של שיעורים.
פעם אמר לנו, שמה שזכה למה שזכה היה בזכות השקידה שלו, והניצול של כל רגע ורגע, ולא רק בגלל זכרון וכשרונות מיוחדים.
עוד מצעירותו כשהיה עני מרוד עד פת לחם הרביץ תורה. זכורני לפני למעשה מארבעים שנה שרבינו זיע"א היה מוסר שיעורים בבית הכנסת "שאול צדקה" מידי ערב, באחד הערבים התייצבה הרבנית ע"ה בפתח בית הכנסת ושמעה את השיעור. לפתע מישהו שאל שאלה, ומיד הרבנית התערבה ובקשה בבכי: אל תשאלו שאלות, אל תטריחו את הרב! הוא לא אכל היום כלום... כי לא היה לו מה לאכול, ממש כלום! וכך יצא לשיעור ללא אכילה. שמעו זאת התלמידים ויצאו מור אבי רבי בן ציון רז הי"ו ועוד אדם ואספו עבורו כסף לסייע בידו.
כך התייגע בתורה, והרביץ תורה מתוך מסירות נפש, מתוך עניות, תורה מתוך הדחק. עד שלבסוף התקיים בו "כל הלומד תורה מעוני סופו לקיימה מעושר".
וכיון שכל ענינו של הרב היה התורה, גם אנחנו צריכים לאחוז בדרכו של רבנו זיע"א ולהרבות תורה, להתחזק בתורה, ולא לעזוב את התורה למרות כל הנסיונות והקשיים ובפרט מה שקורה בחודשים האחרונים ללומדי התורה, יש נסיונות קשים. רבנו יעמוד בתפילה לבטל את הגזירה הרעה הזאת. לזכור שרבנו רצה שכל אחד מאתנו ידע את כל התורה, וכן נעשה, נתחזק בלימוד התורה, ובידיעת התורה, בלימוד בהלכה, בלימוד הש"ס, וכל חלקי התורה.

זכות רבנו תעמוד לנו ולכל ישראל. אמן.