מאמרים

ברכת כהנים
כה תברכו את בני ישראל וגו' (ו, כג)
רבנו אלעזר אזקרי (תלמיד האריז"ל) כתב בספר חרדים (פ"ד אות יח) שמצוה לברך כהן את ישראל שנאמר 'כה תברכו' וגו'. וישראל העומדים פנים כנגד פנים הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה. עכ"ד.
הנה חידש לנו שאע"פ שברכת כהנים לכהנים נאמרה כמפורש בכתוב, מ"מ הישראל ג"כ יש לו חלק במצוה, ומשמע ממש שותף במצות עשה. ויש להבין הלא הכהנים המה המברכים ועליהם מוטל המצוה.
אולם באמת גם הגאון ר' פנחס הלוי בעל ספר ההפלאה על כתובות (דף כד:) כתב תחילה מסברתו כן, שהישראלים ג"כ מצוה להם להתברך מן הכהנים, כשם שמצוה לכהנים לברך, וכן מצינו בכל מקום אע"ג דבתורה אינו מפורש הצווי אלא על העושה, מ"מ המצוה על שניהם כגון ב"יבום" שהמצוה על היבם, כמ"ש 'יבמה יבא עליה', והמצות עשה גם על היבמה. ושוב כתב שמצא כן בספר חרדים כנזכר. ועפי"ז מיישב מה שכתבו התוספות (שבת קיח: ד"ה אילו): לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן, אם לא משום ברכה לבטלה. ותמהו כולם הא איכא איסור בודאי, כמ"ש בכתובות (כד:). אבל להאמור ניחא, דכיון שישראל ג"כ מקיים עשה בברכתם של הכהנים, א"כ כשהוא עולה לדוכן, אינו עושה שום איסור, רק מפסיד מצוה "פנים כנגד פנים" (אבל ברכה לבטלה אין כי הכהן יברך). עכ"ד.
ועפי"ד החרדים וההפלאה הנ"ל עורר הגרע"י נר"ו בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן טו) שכשם שהכהנים מברכים ב"עמידה" כמ"ש בסוטה (דף לח.). כן השומעים צריכים לעמוד, לפי שגם המה בכלל המצוה עשה. עכ"ד. ע"ש.
והנה יש מנהג נפוץ מדורי דורות שהאבות מניחים ידיהם בשעת ברכת כהנים על גבי ראש ילדיהם. ובאמת לשם מה צריך. והלא הכהנים הם המברכים ודי שיעמדו שם גדולים וקטנים ויאזינו. ונראה לי בס"ד כי הנה כיון שיש מצוה גם על הישראלים כמו הכהנים וצריכים להקשיב כנזכר, א"כ זה שייך בגדול שיכול להקשיב וחייב במצוות (ובכלל זה ברכת כהנים), אבל לא בקטן שאינו יכול ליתן כל כך לב ופטור מן המצוות. לכן נהגו שהאב מניח ידו עליו וכביכול עי"ז מעביר לו את הברכה, כדרך שאדם מברך את בנו.
ומעתה נלמד, שזה דווקא בגלל שהוא עדיין קטן, אבל כשגדל כבר והוא בר מצוה א"כ משתייך הוא במצוה כשם ששאר הציבור משתייכים ונכללים בברכה. ולפי"ז די לנהוג כן עד הבר מצוה ואין זה שייך אחר כך. וכן נהגתי עם בניי הי"ו. ושוב כשדיברתי אודות זה עם הגאון ר' יחייא טובול שליט"א, אב"ד ליאון – צרפת, שש לקראתי שגם הוא נהג כן, ונומיתי לו נימוקים והסכים עד לחדא.
ברם צריך להודיע, כי רבותינו הדגישו שכאשר מתברכים צריך פנים כנגד פני הכהנים. ולכן גם האב יפנה את פני הבן מול פני הכהנים.
וה' יתברך יקיים בנו כל הברכות, ובפרט 'וישם לך שלום', אמן.

פרשת במדבר: סעודת פדיון הבן
ויקח משה את כסף הפִדְיוֹם (ג, מט)
הגאון הצדיק ר' מרדכי מנשכיז ע"ה אמר: כי מפסוק זה רמז לענין המקובל בעולם "שסעודת פדיון הבן עולה כמו פ"ד תעניות", כי בכל מקום כתיב כסף הפְדוּיִם וכאן נאמר 'הפדיום' היינו פד יום. והובא בספר זכרון יצחק. וכ"כ בשמו בספר סגולות ישראל (מע' פ אות ג) בשם ספר אילנא דחיי (פרשת במדבר).
ובאמת בספר שדי חמד לרבנו חזקיה מדיני אב"ד עיה"ק חברון כתב (במערכת ס אות נד) שאמרו לו בשנת תרנ"ט לבא לסעודת פדיון הבן לירושלים ושיש בספרים שסעודה זו נחשבת כפ"ד תעניות. וכן מצא בשו"ת הד"ר (סימן לט) שהעולם אומרים שסעודת פדיון הבן עומד במקום "פד תעניות כמנין אחה"ע כמו שמתענים בימי השובבי"ם". (וע' בשער רוח הקודש). אך השדי חמד כתב שאין לזה מקור.
אולם כבר העיר בספר היקר תפארת הפדיון (פרק ח) לבני הרה"ג ר' משה יוחאי רז שליט"א, שדבר שהוחזק בעולם, יש דברים בגו (וכמ"ש בירושלמי תרומות פ"ח ה"ה): "צריכין למיחש למאי דברייתא חוששין". ובתשובת הרשב"א (סימן ט) כתב, "כל דבר שיש לו קבלה ביד זקנים וזקנות לא נסתר קבלתם" וכו'. עכ"ד. ובשו"ת הלק"ט (הלכות קטנות סימן ט) למהר"י חאגיז כתב: וזה כלל גדול וכו' כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם, ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה. עכ"ל. א"כ כיון שמסורת היא – בודאי אמת הוא. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
וז"ל הרב "זוכר הברית" (סימן לה) מסורת בידינו, מי שאוכל בסעודת פדיון הבן, כאילו התענה שמונים וארבע תעניות. והנח להם לישראל אם אינם נביאים הן, בני נביאים הן. "ומסתמא בא בקבלה איש מפי איש"! עכ"ל. ואזן מילין תבחן.
ומה מאד נפלא הדבר, ששוב הביא לנו הגאון ר' יהושע מאמאן שליט"א בשו"ת עמק יהושע ח"ג (חיו"ד סימן יח) בשם ספר "דברי שמואל" (דף ב): שקבלה בידו איש מפי איש עד רבנו האריז"ל שסעודת פדיון נחשבת כפ"ד תעניות. ושאם היה השדי חמד רואה דבר זה היה מברך ברוך הטוב והמטיב. עכ"ד. וברוך ה' אשר לא השבית לנו נאמן. וע"ע בספר תפארת הפדיון הנ"ל מ"ש עוד. ראה נא ורוה צמאונך.
הנה כי כן, אם נזדמן לאדם סעודה זו, ובפרט כשמזמינים אותו בפירוש, ישמח וירוץ למצוה זו, ויחשב לו כסך תעניות אלו.
אך זאת צריך להודיע: כי כשם שבכל צום – אין מעלה לצום בלעדי "תשובה" (עיין ברכות דף כג.), כן בזה, יהרהר בתשובה ויקבל על עצמו ללכת בדרכים טובות ויהיה סור מרע ועשה טוב. ואז אכילתו תעלה בטוב. ותתהפך נפשו מרע לטוב, ויזכהו ה' לטהרה ולטוב. כי ה' לא ימנע הטוב. אמן.


פרשת בחוקותי: מתורה לא מפסידים

אם בחוקותי תלכו (כו, ג)
פירש רש"י: שתהיו עמלים בתורה. חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל היה אומר לנו (בהיותינו יושבים לפניו בישיבה): קודם כל תורה - ואח"כ שאר סידורים. ולדוגמא: אדם הוטל עליו לסדר דבר מה בבנק, אין אפשרות להימלט מזה, כי הוא מוכרח. אכן, אין מוכרח לעשותו דווקא לפני ביאתו לישיבה. ולפיכך היה אומר שתחילה יתחיל לימודו (בשעה 9 בבוקר כימי אז), ואחרי שלמד, יצא לבנק, ולסידורו המוכרח. ואמר: כי אז יש גם סייעתא דשמיא, שאין הסידור גוזל זמן רב. כי כיון שלמד, ובא לבנק, מיד מגיע תורו, ומיד מסדרים לו, ומחיש צעדיו לישיבה.
אבל אם לא זוכה, אלא הקדים הסידורים לפני הלימודים, אזי רואים בעליל איך מתעכב תורו ומתארך, וגם פעמים אין סידורו בא לידי גמר. וזה שאמרו (אבות פ"ד) "אם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך".
גם יש עוד כלל גדול: "אם יושבים ולומדים, אף פעם לא מתחרטים" כך אמר תלמיד של החת"ס לתלמידו מהרש"ג.
ולדוגמא: אדם צריך לעת ערב לצאת לחתונה ואירוע משפחתי וכו'. הנה יש כאלה עם פזיזות: כי מקדימים לצאת (להיות מעשרה ראשונים...) והכל על חשבון לימוד התורה בכולל או בישיבה.
אכן, אדם שאיננו נחפז לקום מעל ספסל הלימוד, אלא מתאחר עוד מעט ועוד מעט על הספר, ואינו נוטש מהרה הלימוד, רואים בחוש איך הכל הצליח ולא הפסיד מה שלא מיהר. ואדרבא יש לו פתאום דבר מפתיע כגון שמזמינים לו מן השמים טרמפ' מהכולל עד האולם! ובכך חסך בזבוז ממון, וטילטולים ועייפות וכו'.
ואמר מהרש"ג על דברי רבו הנ"ל: ומאז הרבה פעמים נזכרתי בדבריו הקדושים, וראיתי על פי הנסיון שהם דברים אמיתיים ונכונים". עכ"ל.
ובאמת כל אברך, וכל אדם הלומד, שניסה בזאת, רואה שאכן, כך נוהג הקב"ה - עם התמימים בדרכיהם, שאיכפת להם על איבוד הזמן של התורה. ועל זה יש להמליץ מימרת חז"ל בענין אחר (שבת קכא): "כל המכבה אינו מפסיד". כלומר המכבה את יצרו הבוער בו להזניח התורה, אינו מפסיד. וה' יעזרנו.

פרשת בחוקותי: הכותל המערבי, קדושתו ומעלתו

והשמותי את מקדשכם (כו, לא).
הנה הרמב"ם (בהלכות בית הבחירה פ"ו הי"ד) הביא סיוע מפסוק זה שקדושת המקדש נשארה "לנצח" אע"פ שחרב. ואלו דבריו: קדושה ראשונה שקידש שלמה את בית המקדש וירושלים, קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וכו' לפי שקדושת ירושלים והמקדש "מפני השכינה", ושכינה אינה בטלה. הרי הוא אומר (בפרשה זו) "והשמותי את מקדשכם" אמרו חכמים אע"פ שהם שוממים בקדושתן הם עומדים". עכ"ד. וע' מגילה (דף כח.) ובכס"מ (שם). ולזה ג"כ אמרו בזוהר (פרשת משפטים קטז.): דשכינתא תתאה כותל המערבי דיורא דיליה, דאיהו "תל" שהכל פונים בו כו- תל הוי"ה וכו' (וע' ת' הרדב"ז ח"א סימן תרמח) וכן אמרו במדרש: "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי שנאמר הנה זה עומד אחר "כותלינו". ע"כ.
גם הרשב"ץ (ח"ג סימן רא) העיר אזן, מן הניסים שעדיין לא פסקו שם בירושלים, כי בבית הכנסת שבירושלים ומתמלאת מפה לפה בעת שהתקבצו בחג השבועות בזמן הזה ויותר משלש מאות איש נכנסים, "וכולם יושבים רווחים", ולמה, אלא משום "שעדיין בקדושתה היא"! וזה סימן לגאולה השלישית. עכ"ד.
והראב"ד השיג על הרמב"ם וסובר שקדושת המקדש וירושלים לא קדשה לעתיד לבא. וסיים: לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת. עכ"ל.
ובודאי גם לראב"ד יש שם קדושה שונה, משאר כל מקום! (וע' תענית כא.), וכעין שיש בבית הכנסת ויותר מזו, כמו ששנינו במגילה (דף כח.), "בית הכנסת שחרב אין מפשילין בתוכו חבלים וכו' 'והשמותי את מקדשכם' - קדושתם אע"פ ששוממים". וכל שכן וקל וחומר למקום המקדש. וכמ"ש חז"ל לענין "כותל המערבי" כמ"ש למעלה.
וגם מ"ש הראב"ד ש"אין בו כרת", דייק הגרי"א קוק בשו"ת משפט כהן (סימן צו) שכרת אין, אבל "איסור" מיהא יש לנכנס בטומאה. וכ"כ הגרי"מ טוקצינסקי בספר "עיר הקודש והמקדש" (פרק כב) וכ"כ עוד אחרונים רבים. וכן העלה בחזון עובדיה (ד' תעניות עמוד תנד והלאה). עיין עליו. [ומי שנכנס לשם היום בטומאה, יעשה "תיקון". והיינו כמ"ש האריז"ל בשער רוח הקודש (דף יא.) שמי שישב לילה שלם ועוסק בתורה, מתקן "כרת" אם נתחייב חס ושלום]. מכל האמור, נלמד: שיש מעלה גדולה למתהלך בירושלם עיר הקודש, ובכותל המערבי ובפרט ששם עולין התפילות כמ"ש רבותינו. (וע' להגרי"ח סופר שליט"א בספרו כנסת יעקב עמוד סד). וכבר אמרו במדרש רבה (שמות פ"ב סי' ב) "כותל המערבי אינו חרב לעולם". וגם מסורת קבלה בידינו שדוד המלך ע"ה הוא אשר בנה לכותל המערבי, בכלל ההכנות שהכין לבית המקדש. וע' בספר "ברכת חיים" על ההפטרות (ח"א עמוד 102) למוהרי"ח (בעל בן איש חי): "שמה שנשאר הכותל המערבי, זו ראיה שתחזור ותבנה".
וכתב בשו"ת רבי עקיבא יוסף שלזינגר (עמוד עט) מעלה לקבוע ולפתוח ישיבה "ללמוד תורה מול הכותל המערבי". וע' בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן רלג). ופעם טרח ובא הבבא סאלי עד ירושלם לקרוא קצת זוהר, וחזר לעירו. זיע"א.
והאל ברחמיו יעלה את כולנו לציון וירושלים, עם ביאת המשיח מהרה, אמן.



פרשת בהר: מה בין שכיר לעבד?

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו' (כה, נה).
רבותינו הקדושים (ב"מ י. וב"ק קטז:) אמרו פועל יכול לחזור בו בחצי היום. וביארו הטעם, שנאמר 'כי לי בני ישראל עבדי הם' - ולא עבדים לעבדים. וכ"פ הרמב"ם (בהלכות שכירות פ"ט) והשו"ע (חו"מ סימן שלג ס”ג). ועפי"ז כתב הרמ"א (שם) בשם הראשונים שאין לאדם "להשכיר" עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלש שנים, כי בשיעור כזה מצינו שנקרא "עבד" (בספר ישעיה ט"ז, י"ד: 'שלש שנים כשני שכיר'). ע"ש.
והנה בגמרא (שבת קכז:) איתא: מעשה באדם אחד מגליל העליון שהשכיר עצמו לבעל הבית "שלש שנים" וכו' ובתום הזמן ביקש ממנו תשלום שכרו, ולא היה לו כלום, לא במעות ולא בקרקע ולא בבהמה, והלך לביתו בפחי נפש. ואחר כך בא בעל הבית עצמו אל הפועל ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים וכו'. עי"ש הענין. ומכאן ג"כ הוכיחו דעד שלש שנים מותר. וכל האיסור הוא ליותר משלש שנים. כי אז יוצא מתורת "שכיר" ונכנס לגדר "עבד" אבל שלש שנים מותר. והובא בש"ך (חו"מ שם סקי"ז), ושכ"כ בספר באר שבע (סימן סב).
ובספרי אחרונים דנו אודות מי שמקבל משרה מסויימת ומחתימים אותו בחוזה לכמה שנים, כגון רב, שוחט, חזן וכיוצ"ב. ואיך זה מותר. והנה הש"ך (בחו"מ שם) כתב, דכיון שכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות עבדים) שאסור לאדם למכור עצמו לעבד, אא"כ מצבו כל כך קשה עד שלא נשאר לו כלום "ואפילו כסות לא נשאר לו". ומאחר שכן הוא הדין שמותר לאדם "להשכיר עצמו" אפילו לשלש שנים ויותר, אם אין לו פרנסה וכסות. כשם שמותר למכור עצמו ל"עבד". עכ"ד. ואולם מצב כזה אינו כל כך בנמצא.
ויש שכתבו, שכל האיסור הוא כאשר הוא נמצא "על שולחנו של הבעל הבית בקבע", שאז יש לו דמיון לעבד. משא"כ כאשר הוא יש לו בית בפני עצמו, ומשתכר מהם, אינו בכלל האיסור, וכדדייק לשונו של הרמ"א (בחו"מ שם). אכן גם סברה זו אינו מוסכמת כי החתם סופר (חו"מ סימן כב וקעב) כתב, שכיון שכל משכורתו מהם, א"כ מאי נפ"מ, גם זה נסמוך על שלחנם דמי.
וראיתי להרב הגאון בצלאל שטרן בתשובותיו "בצל החכמה" (ח"ב סימן פז) שדייק מלשון הגה"מ שכתב, שלש שנים "בלא הפסק", א"כ יש לדייק שאם יש "הפסק" כגון שמקבל "חופשה", שפיר דמי. ולכן יתנה עימם בחוזה לקחת חופשה של שבועיים או חודש. (ע"ע בשו"ת חת"ס חא"ח סימן רו).
אכן, דע כי הש"ך (שם) כתב בשם הבאר שבע, שמדברי התוספות (ב"מ י.) מתבאר דמותר להשכיר עצמו, ולא דמי לעבד שצריך שחרור, ואינו יכול לחזור בו, משא"כ בפועל. וכ"כ המרדכי. עכ"ד. ודלא כהרמ"א. לפי"ז, יש לצרך גם סברה זו.
ודע, כי בשו"ת חת"ס (חא"ח סימן רה- רו) מדייק, דלרש"י בחומש לא תלוי בשלש שנים, אלא כל שהוא פחות משש שנים, אינו בכלל עבד. ע"ש. ולפי"ז יש צירוף נוסף. וה' יפדנו מכל עבדות הגלות, ובא לציון גואל בקרוב. אמן.




פרשת ויקהל: שבת שבתון

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' וגו' (לה, ב)
המפרשים עמדו על הכפל "שבת שבתון". ויש ביארו ביאור נחמד עפ"י מ"ש בשבת (דף סט ע"ב) מי שהיה הולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. וכ"פ בש"ע (סימן שדמ). נמצא, שיש שני אופנים של שבת: האחד, שבת האמיתי. והשני, שבת להולך במדבר וכו'. וכן פירש רבנו יוסף חיים בספרו אדרת אליהו (פרשת ויקהל).
ועוד פירש (שם): דידוע יש שינוי זמנים, כי כאשר כאן נכנס שבת, אזי באמריקה עדיין יום חול. וכשיוצא כאן שבת, עדיין שבת באמריקה. ואמרו במפרשים, אשר בשמים ממעל הולכים לפי הזמן של ירושלים עיר הקודש. אך מ"מ אע"פ שבירושלים יצא השבת, מ"מ עדיין ישנה "הארת שבת" למעלה באותה שעה. הנה כי כן נמצא לפי זה שיש בשבת שני מדרגות זו למעלה מזו: הראשונה, היא בזמן השבת שבירושלים. והשניה, בזמן שיהיה שבת במקומות אחרים, וחול הוא בירושלים. ולזה כפל הלשון ואמר "שבת שבתון" לה'. עכ"ד.
ודע, שיש מקומות בעולם בקוטבים, אשר יש שמה חצי שנה יום והשמש זורחת, וחצי שנה לילה. ובאלו המקומות ישנה בעיא גדולה מפן ההלכתי כיצד להתייחס שם לעניני מצוות התלויים ב"זמן" ובכללם לענין שבת. ונחלקו בזה הדעות. ואשר הנכון הוא כמ"ש בספר הברית ובתפארת ישראל (פ"א דברכות), דכל אדם ישער ממקום יציאתו שהיה שם עד כה, כמה שעות עברו מאז יציאתו ובכך ישער. למשל יצא ביום ראשון בבוקר מאמריקה והגיע בשש שעות, אזי אצלו יחשב כאן חצות. ומעתה ימנה שש כאלו מאותו זמן ובשביעי ישבות. וע"ע מ"ש בזה מוה"ר יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סימן ד) ובספרו אמרי בינה (סימן ב). וע"ע בשו"ת נחלת לוי (שבת. סימן ד). ובמא"כ בס"ד.
ונמצא לפי"ז, כיון שכל אחד משער את מקום יציאתו א"כ מי שיצא מאירופה והגיע לשם ומי שבא מאמריקה ובא לשם כל אחד ימצא אצלו שבת, שונה.
ועפי"ז ג"כ יתבאר הפסוק הנ"ל ע"ד הנ"ל: "שבת שבתון", שכל אחד זמנו שונה. וזמנו של זה לא כזמנו של זה והכל נחשב "שבתון שבת קודש".
אכן, אין לבן אדם שומר תורה להגיע למקומות כאלו!, כי אכן משתבשים אצלו מערכות המצוות כאשר יבין האדם מאליו. וע' בשו"ת אור לציון למורי ורבי ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל (ח"א סימן יד).
ובמדרש כתוב, שנח היה לו אבן, וידע לפיה מתי יום ומתי לילה. כי בזמן המבול היו יום ולילה משמשין בערבוביא. וכשהיתה האבן מאירה ידע כי יום הוא. וכיוצ"ב אצל משה רבינו שכאשר היה במרום. כשלמד תורה שבכתב ידע שהוא יום וכו'. עיין ברב פעלים שם, ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ד (סימן מב) וח"ה (סימן יט). וה' יזכנו לקיים המצוות לתומם. אמן.


פרשת פקודי: מתי מטיילים?

ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל וגו' (מ, לו)
עבודת ה' - האדם צריך שיהיה במצב שיוכל לעבוד את ה'. כלומר יהיה במצב של חשק ורצון לעבוד. אך כאשר רואה שאין לו חשק לעבוד את ה' ח"ו, צריך למצוא מיד "עצה" אשר תעזור לו לצאת מעצלותו, כדי שיתעודד ויתאושש לעבוד את ה'.
דוגמא לכך הביאו בספרי הקודש, שאע"פ שראוי להתנזר מכל תאוות אכילה מיותרים, מ"מ לפעמים צריך קצת לטעום מהן, אם עי"ז יתעודד. כי אנו מורכבים מנשמה וגוף. ונשמתנו שוכנת תוך הגוף העכור שלנו, והגוף נהנה ממטעמי עולם הזה. וכשטועם ומתעודד, אז תוכל גם הנשמה להתעורר. וכמו שגוף בריא יוכל לעבוד ה' בתפילה, כמו כן באופן הנ"ל.
ובדומה לכך כתב רבנו אליעזר פאפו זי"ע בספר "פלא יועץ" (מערכת טיול), ואלו דברי קודשו: גם זה יצר הוא באנוש שבימות הקיץ מרבים העם לרעות את עצמם בגנים וכו', והכל הבל ורעות רוח וכו'. וכבר יש מקום פטור וקצת מצוה לטייל, כגון אם הוא חולה מחולי המרה שחורה (עצבות), או שהוא עצב וליבו אטום, יוכל לטייל במקום שמרחיב לבו של אדם כדי שישכח עצבו ויהא ליבו רחב ומיד וקרי בתורה (פי' ילמד תורה), ויוכל להבין ולהשכיל ולעבוד את בוראו עבודה שלימה בהיותו בריא, אולם באופן שמעשיו לשם שמים, אז אולי ה' יחשוב לו למצוה, כשלא יהא שם שום נדנוד איסור ושום חסרון מצוה. עכ"ל.
וזהו יש לרמוז בסיום פרשתנו: "ובהעלות הענן מעל המשכן" - כאשר מסתלק ענן חשק העבודה שהיה חופף על הנשמה אשר שוכנת בתוכינו, אז "יסעו בני ישראל בכל מסעיהם" - כדי לפכח דעתם כאמור, "ואם לא יעלה הענן" - כלומר שעדיין יש לו חשק ומצב רוח טוב, אז - "לא יסעו".
ובאמת סיים בפלא יועץ (שם): אבל האיש השלם ימאס בכל אלה, ולא ימצא קורת רוח וטיול, יותר מהיותו יושב בבית המדרש. עכ"ל.
וזהו ג"כ רמוז בהמשך: "כי ענן ה' על המשכן יומם" וגו' - ענן הקדושה על המשכן פי' השכינה השורה בתוך איש עובד ה'. "ואש תהיה לילה בו" - פי' אש התורה יהא בה כח לכלול החושך בתוכו להכניע הכל ולא איכפת לו כלל, "לעיני כל בית ישראל" - אפילו שכל העם לא כך נוהגים. וה' יזכנו לעובדו בנחת ובישוב ובאהבה וחשק תמיד ולהיות בשמחה תמיד. אמן.


פרשת ויקהל: הסר כעס מלבך

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לה, ג)
רבנו האר"י ז"ל הקפיד מאוד על ענין "הכעס". ומספר מהרח"ו כי היה זמן שהיה לומד (מהרח"ו) עם אחיו, והנה פתאום רואה שאינו לומד כרצונו ומאד כאב לו על שהוא כ"כ משקיע ואינו לומד כרצונו ואז כעס עליו, ואח"כ כאשר הופיע לפני האריז"ל, מיד הוכיחו על מה שהוא כועס, כי אפילו על דבר טוב, אין להכנס לכעס. והזהיר אותו מאוד על ה"כעס" כמובא בשער רוה"ק (דף יא).
וכתב עוד מהרח"ו שם כי מדת הכעס מלבד מה שמונעת ההשגה לגמרי כמ"ש (פסחים סו:) כל הכועס אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת וכו'. עוד יש רעה אחרת שעבירת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה ומחליף אותה, ונכנסת בו במקומה "נפש מצד הקליפה" ונעשית נפשו "טריפה" ח"ו, וכמ"ש (איוב יח) "טורף נפשו - באפו". כי הבדל בין הכעס לשאר עבירות הוא - כי שאר עבירות אינם פוגמים אלא איבר אחד, אבל מידת הכעס פוגמת כל הנשמה, ואע"פ שעושה אדם תיקונים לנפשו ותשובה מעולה על עוונותיו, ומצוות רבות וגדולות, אעפ"כ הכל נאבדים ממנו לגמרי, לפי שאותה הנשמה הקדושה שעשתה כל המעשים הטובים, נתחלפה בטמאה והלכה לה ונשארה שפחה במקומה וירשה את גבירתה. ובעל כעס אין לו תקנה כלל וכו'. באופן כי מי שהוא בעל כעס אי אפשר לו כל ימי היותו בעל מידה זו, להשיג שום השגה. ואפילו אם יהיה צדיק בכל שאר דרכיו, לפי שהוא בונה וסותר, כל מה שבנה וכו'. עכ"ד.
אולם אין ליפול ברוחו, כי האמנם, קשה היא הכעס, מ"מ יקבל על עצמו לבל יכעוס מהיום והלאה ויקח ספר העוסק בענין גנות הכעס וילמד בו, וההרגל נעשה טבע, גם הציע האריז"ל (בשער רוח הקודש דף יט) שיטבול במקוה. ו"מקוה" מבטל ה"כעס" והם בגימטריא שווה (היינו 151) ושם כתב עוד תיקונים וכונות. אכן ע"י לימוד התורה ולימוד מוסר בענין הכעס, יזכה לתקן הכעס לאט לאט בעזר מאל שדי.
והגורם לכעס הוא כשמגביה קולו בעת ויכוחו עם אשתו או שכנו וכיוצא. והעצה היעוצה: לדבר בקול חלוש ולא בהתפרצות וזה כסגולה לבל יתפרץ ויכעס חלילה.
והנה טבע "אש" לשרוף ולכלות הכל, כמו כן הכעס יכול להרוס הכל, הן מבחינה המציאות כי משבר כלים בחמתו (וע' שבת קה) הן מבחינה נפשית הורס את גופו, וכבר אין דעתו מיושבת וחכמתו מסתלקת.
וזהו רמז בתורה: לא תבערו אש - היינו מידת הכעס, כמ"ש על פסוק זה בתיקוני הזוהר (ע"ש דף סט:ופה). ביום השבת - הוא יום השביעי שהגיהנם שובת, והוא בכעסו כאילו מבעיר אותו (כמ"ש בתיקוני הזוהר הנ"ל). ובאמת היו בני אדם כשרים, כשבא להם דבר הערה לבני ביתם ביום שבת, היו מתגברים ולא מעירים, מחשש שאם יתחילו להעיר מתוך זה יתגלגל כעס. ולכן שמרו לפיהם מחסום. ה' יעזרנו להיות בנחת ולא נכעוס הן בחול, וכ"ש בשבת.


פרשת כי תשא: איסור מניית עם ישראל

כי תשא וגו' ונתנו איש כופר וגו' (ל, יב)
הנה הזהיר הקב"ה את משה שאם ירצה לספור ולמנות את ישראל לא יספרם כך, אלא יקח מהם חפץ כגון מחצית השקל ואח"כ ימנה את החפצים ולפיהן ידע מניינם. ודוד המלך מנה את ישראל ואז פקד אותם דֶבֶר כמ"ש בספר שמואל (ב, כד) ויסת את דוד בהם לומר לך מנה את ישראל. וע' בברכות (דף סב:) מה גרם לו להגיע לכך. [וראה על זה בפירושו של רבינו חיים בן עטר זיע"א בר"פ כי תשא]. ואמרו בגמרא (יומא כב:) "אסור למנות ישראל אפילו לדבר מצוה". ואמר רבי אלעזר (שם) "כל המונה את ישראל עובר בלאו" וכו'. ולכן בפסחים (דף סד:) מסופר שכאשר ביקש אגריפס לדעת מנין בני ישראל בענין הפסחים, נטל כוליא מכל אחד. ע"ש.
ואכן ביומא (דף כב.) שנינו שכשרצו לעשות גורל היו עושין ע"י שסופרים את הכהנים, והממונה אומר להם "הצביעו" ופירשה הגמרא, מה שלא ספר את גולגלותם אלא את אצבעותיהם לפי שאסור למנות את ישראל. [ובענין אם מותר למנות ב"כתב" הרשום לפניו. ע' שו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קו) ופרדס יוסף שמות (עמוד שח:)].
אכן צריך ביאור, מה הפרש בין אם מונה אותם את גולגולתיהם היינו הראש והפנים של כל אחד, לבין האצבעות הרי סוף סוף הוא מונה אותם בגופן, ולא על ידי דבר אחר כגון חפץ. ואולי י"ל שבתוך המקדש לא היה פחד מעין הרע ומשום דבר, לפי רוב האור והצחות והקדושה. ולכן היה אפשר למנות אותם ע"י אצבעותיהם. ומה שלא מנה אף בראשם "בגולגלותם", יש לומר הואיל והדבר מפורש בתורה בפרשתינו לכך לא מנו רק ע"י אצבעות.
אולם רבנו יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה (סימן שפו) כתב שאלה, האם מותר לבעל הבית למנות את אורחיו כדי לדעת מניינם לידע כמה כפות יביא וכו' ומכיון שאסור למנות את ישראל, לכן אינו מביט בם, אלא מביט ברגלים וסופר כל שתי רגלים לאחד, ואז ידע מנינם, האם מותר. או סוף סוף הרגלים הם חלק מהגוף ואסור. והשיב הרב: מן המשנה ביומא (שם) שאמר "הצביעו" ולא ספר אותם רק את "האצבעות", הרי אע"פ שהאצבעות הנה הנם חלק מן הגוף, מותר. וה"ה כשמונה את "רגליהם" מותר. עכ"ד.
ובאמת, צריך להבין וכי מדוע מותר, הרי סוף סוף האצבעות והרגלים המה האדם עצמו. וראיתי בספר פרדס יוסף (עמוד שח.) שכתב שלא נאסר רק למנות "הגולגולת" או אבר אחר אשר "הנשמה תלויה בו", לאפוקי אצבעות והרגלים שאין הנשמה תלויה בהם, לכך מותר.
והנה המנהג, שכאשר מתכנסים אנשים להתפלל ורוצה לוודאות כי יש עשרה לצורך התפלה, אזי מונים באמירת פסוק "הושיעה את עמך" וגו' שיש בו עשרה תיבות. ולכן מונים מספר. גם אפשר למנות ע"י הפסוק "עיני כל אליך ישברו" וגו', שיש בו ג"כ עשר תיבות. ועיין מגן אברהם (סימן קנו) ובתוספות רי"ד (יומא כב:). ולפי דברי רבנו יוסף חיים היה אפשר למנותם ע"י ספירת רגל או אצבע. אפס, כי נראה דעדיפא למנות במחשבה, היינו "להסתכל" ולמנות. [ושו"ר שכן כתב רבנו אליעזר פאפו בחסד לאלפים סימן נה אות יוד. ובפלא יועץ (מע' מונה) כתב עוד: דכשם שאסור לסופרם במספרים אחד שנים שלש וכו' כן אסור באותיות אלף בית גימל וכו']. וה' ישמור את על עמנו הקדושים, אשר ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון. והיה זה שלום.


פרשת תצוה: שויתי ה' לנגדי תמיד

והיה על מצחו תמיד (כח, לח)

בגמרא (יומא ז:) למדו מציץ הקודש, שאסור להסיח דעת מהתפילין, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה על מצחו "תמיד" – שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. ולפיכך אמרינן התם: "חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה ושעה".
הרי לנו דמתיבת "תמיד" למדנו, שאין להסיח דעת כלל, הן בציצית הן בתפילין. ופשט הדברים משמע דהוא דאורייתא. ולכאורה כן דעת הרמב"ם בהלכות תפלין (פ"ד הי"ד). אבל התוספות (יומא ח.) כתבו דאינו קל וחומר גמור דאורייתא, כי יש לפרוך מה לציץ שכן השם בגלוי. אלא הוא דרבנן. וע' מה שכתב בזה הרב תורה תמימה כאן (אות כו).
והנה הקשו התוספות ישנים (יומא ח.): למה לי טעמא דאסור לישון עם התפילין שמא יפיח (ע' שבת מט.), תיפוק לי משום שמסיח דעתו. ותירצו, וי"ל דהיינו נמי טעמא דהיסח הדעת דהכא (כלומר הפחה היינו כלל היסח הדעת). אי נמי, אמר הר"ר אלחנן דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור. עכ"ל. והנה הרא"ש (ברכות פ"ג סימן כח) כתב לתרץ למה שינת עראי מותרת בתפלין (סוכה כו.) והלא מסיח דעת. ותירץ, וי"ל דלא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשהוא מתנמנם אין כאן היסח הדעת, כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש. עכ"ל. והובא בבית יוסף (סימן מד). ויוצא חידוש גדול, שא"צ לזכור את התפלין, רק העיקר שלא יהא בקלות ראש.
ואולם, צריך ביאור הלא כשלמדנו מתיבת "תמיד" משמע דהעיקר הוא שיזכור, כדדריש "על מצחו תמיד". וא"כ כל שאינו זוכרו הרי אין כאן תמיד, הן לתירוץ רבנו אלחנן הן לתירוץ הרא"ש. ובשלמא לתירוץ רבנו אלחנן י"ל, דכשהוא ישן הוי כפטור מן המצוה וכאילו אינו עליו. אבל לתירוץ הרא"ש שסובר דכל שאינו קלות ראש, אין אסור. הלא עכ"פ אינו זוכרו.
ונראה לומר בעה"י דבר חדש: דאם בתחילה כשמניח זוכרו, (וכך הוא מן הסתם, שהרי מברך עליו להניח תפלין ומנשקם), וגם זוכרו בסוף טרם חולצם, אע"פ שבאמצע אינו זוכרו, בכל זאת זה נקרא תמיד. תדע, דהרי אדם מתפלל עם התפלין, ובשעת התפלה הרי כונתו על "תיבות התפלה". ובהכרח, כשהוא מכוין על התפלה שמתפלל, אינו יכול לכוין על "התפלין". ואיך יתכן "תמיד" בתפלין. אשר על כן צריך לומר, דכיון ד"תחילתו וסופו" בכונה הרי הכל בכונה. וראיה לזה ממנחות (דף צט:) דאמרינן: אמר רבי אמי מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד "שחרית", ופרק אחד "ערבית", קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". ע"ש. וע' בלחם משנה (פ"א מהל' ת"ת ה"ח) ובשו"ת תורה לשמה (סימן י) ובשיטה מקובצת (מנחות לו:).
ומכל האמור נלמד זאת לענין "שויתי ה' לנגדי תמיד", שאם זוכר את ה' ואח"כ שוכח אך אח"כ נזכר, הרי התחלה וסוף עושה כאילו "תמיד" חשב בו יתברך, וכן הלאה כל שעה ושעה במהלך היממה. וה' יזכנו אמן.

פרשת תצוה: כח הלשון

והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב וגו' (כח, לא-לה)

מעשה נפלא סיפרו חז"ל (מדרש שוחר טוב, לט. ע"ש) מעשה במלך פרס שנטה למות, א"ל הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה, ענה אחד מהם ואמר לו: אם רצונך אלך אני, רק תן לי עשרה עיזים. אמר לעבדיו ונתנו לו, הלך לגוב אריות והיתה שם לביאה מינקת גוריה, יום ראשון עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלתה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת, וכן בכל יום ויום עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה והלך לו, וכשהיה בחצי הדרך ישן וראה חלום, שהיו כל אבריו מהרסין זה עם זה; אמרו הרגלים: "אין בכל האברים כמותנו שאם לא היינו אנו הולכין לא היה יכול להביא מן החלב". ענו הידים: אין כמותנו, שאם לא היינו אנו שחלבנו לא היה עושה דבר. העינים אמרו: אנו למעלה מן הכל, שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה. ענה הלב ואמר: אני למעלה מן הכל, שאלמלא לא נתתי לו העצה לא הועיל כלום. ענה הלשון ואמר להם "אם לא הייתי אני מה הייתם עושים". ענו לו כל האיברים וא"ל: לא יראתְ להדמות אלינו, ואת סגורה ונתונה במקום חשך ואפילה, ועוד שאין בך עצם כשאר כל האיברים, ענה הלשון ואמר, היום תאמרו שאני מלך ושליט עליכם!
שמע האיש את הדברים האלה ונתפחד והקיץ משנתו והלך לדרכו, והגיע למקום ונכנס אצל המלך ואמר לו, הא לך חלב כָלְבִיָא (היינו כלבה), מיד קצף וצוה לתלותו, וכשהיה הולך ליצלב היו כל האיברים בוכין, אמר להם הלשון, הלא אמרתי שאין בכם ממש, אם אני מציל אתכם תודו לי שאני מלך עליכם? אמרו לו: הן! מיד אמר הלשון השיבוני אצל המלך. והשיבוהו. אמר לו: למה צִוית לתלותי, זו תורה וזו שכרה. אמר לו, הבאת חלב כָלְבִיָא לקרב מיתתי, אמר לו ומה איכפת לך ויהא לך רפואה ממנו, ועוד גם כן כי "לביאה" קורין אותה "כלביא", לקחו ממנו ונסוהו, ונמצא חלב לביאה, אמרו לו, כל האיברים עכשיו אנו מודים לך שאתה אמרת האמת. ע"כ. וע"ז אמר המדרש (שם; משלי יח, כא) "מות וחיים ביד הלשון".
עוד מובא (ע"י פלא יועץ מע' אמת) שרשע אחד ביקש עצה מהחכם לחזור בתשובה, כי לא מצליח בה, אמר לו, תהא דובר אמת ולא שקר, והנה פעם יצא לגנוב ובדרך פגשו אדם א"ל להיכן הולך, ונתבייש וחזר בו וכו'. ע"ש. הרי לך מעלת האומר אמת, ומובא בספרים שכל הרגיל לדבר רק אמת, אפילו חלומותיו צודקים ואמיתיים, ובכתבי האריז"ל (שער רוה"ק דף יא) כתב כל מי שישב יום בלי דיבור חול יזכה להשגה ולחכמה. (וע"ע שם דף ו: ובשער היחודים דף ז).
והנה הלב רֵמֶז בו שם הוי"ה והפה רומז לאדנות. וע"ז אומר הזוהר, שצריך לשלב שם הוי"ה ואדנות כלומר פיו וליבו שוין. והנה גם השומר פיו אזי ניצול מכעס. וכל השומר פיו בקדושתו, אזי כל דבריו וברכותיו מתקיימות. ואשרי השומר פיו ולשונו.
וזה הרמז:"ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת, והיה פי ראשו בתוכו"- בתוך הלב, שפיו וליבו שוין. שפה יהיה לפיו סביב - "שפה" גימטריא "שכינה", שהשכינה הקדושה שורה על פיו. אבל בתנאי "כפי תחרא יהיה לו לא יקרע" - שלא יפתח פיו כפתח קרוע ח"ו. ואז "ונשמע קולו" - לפני הקב"ה בתפילותיו ובברכותיו, ה' יזכנו.



פרשת תרומה: מרבים בשמחה

ועשית שנים כרובים זהב וגו' (כה, יח)
הגאון מורי ורבי ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל, אע"פ שהיה בעל יסורין (עוד קודם שנפל בחוליו) תמיד היתה צהלתו על פניו, וכשהיה נכנס לחדר למסור השיעור היה מתחיל בד"ת ופניו מאירות ומסבירות, ובכל עת אשר ראית אותו היה שמח וצוהל. וכל זה מחמת אהבת תורה אשר היתה יוקדת בלבו וכמובן עם דבקותו בבורא יתברך. הרי לנו דוגמא שגם מי שחסר לו מה שחסר לו, עכ"ז מתהלך בפנים יפות ובשמחה, כי כן ראוי לנו אנו עבדי ה' (כל אחד ואחד גם מי שאינו כ"כ גדול!) ובני מלכים אנחנו.
ואמנם "כשם שאין דג בלא עצמות - כן אין אדם בלא צרות", עם כל זה ראוי להיות "בשמחה", הן מצד שב"ה לא גרוע כמו צרות גדולות של אחרים, הן מצד שהכל לטובה, בין לעוה"ז בין לעוה"ב, ולפיכך כולנו חייבים להיות בשמחה, בין מי שצר לו מחמת עניות וחובות ומצב כלכלי ירוד, בין מי שחסר לו בחיים דברים מסויימים, בין מי שסובל מחמת ריבוי נכסים, וכדומה. ואדרבה, ע"י העצבות לא ירויח דבר, וע"י השמחה יתכן שיצא מצרתו כמ"ש "כי בשמחה - תצאו", גם ע"י שמחה בא הצלחה ומתעלה מעלה מעלה.
ותלמידי הבעל שם טוב אמרו, שיש ללמוד מהתינוק כמה דברים, ואחד מהם שאינו דואג, ותמיד שמח ומקפץ ומשחק, כן אנו נאמץ לעצמנו זאת. ואדרבה מצוה לחזק את אחרים שיהיו בשמחה. ומסופר מעשה בגמרא (תענית כב, א) על רבי ברוקא חוזאה שהיה "אליהו הנביא" זכור לטוב מצוי אצלו. שאל אותו: האם יש בשוק הזה אחד שהוא בן עולם הבא, אמר לו, לאו, והנה פתאום עבר אדם אחד, אמר לו אליהו לרבי ברוקא, "זה, בן עולם הבא". רץ אחריו ושאלו וכו'. וסיפר שמציל נפשות ישראל וכו'. והנה תוך כך אמר לו אליהו הנביא: "הנה שני אחים הללו הם ג"כ בני עולם הבא", רץ אליהם, ושאלם: מה מעשיכם? אמרו לו: "שמחים ומשמחים אנחנו את בני אדם העצובים" והוסיפו "גם כשאנחנו רואים שנים שיש מריבה ביניהם, אנו טורחים ומבדחים אותם בדברי שמחה עד שעושין ביניהם שלום". ופירש"י - כמ"ש "אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעוה"ז וכו' הבאת שלום בין אדם לחבירו" (שבת קכז, א).
הרי לך שזוכים "לעולם הבא" בזכות שגורמים "שמחה" לבני אדם. מזה נשכיל כמה זה חשוב בעיני ה', עד כדי שנותן שכר גדול כזה על זאת! ולכן צריכים כל איש ואשה לשמח את עצמם, ולשמח את אחרים: הן במשפחה, כגון איש את אשתו ובני ביתו. הן את שכנים ומכירים. והגם שאנחנו בעצמינו שבורים ומדוכאים וסובלים, עכ"ז נשמח את זולתינו, ונשמע בסבלנות צרותיהם (אם מספרים לנו) ונחזקם.
ועתה נראה איך נרמז כל זאת בפסוק: 'ועשית שנים כרובים זהב' - עשה נא לך "שמחה" כמו "התינוק" (כמו שאמרו רבותינו "כרובים" מלשון "תינוק" כמובא ברש"י, ו"זהב" מלשון "צהבו" פניו לשון שמח. במנחות דף יח, א), 'מקשה תעשה אותם' - מתוך הקושי, תעשה אותם לשמחה. 'ועשה כרוב אחד מקצה מזה' - הן לצד העוני. 'וכרוב אחד מקצה מזה' - לצד העושר, שמכל צד תהיה שמח. 'והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה' - השמחות שתשמח ירוממוך ויעופפו מזלך למעלה. 'ופניהם' - של השמחות, 'איש אל אחיו' - תשמחו זה את זה. ה' יזכנו .

פרשת תרומה: בית המקדש השלישי

ועשו לי מקדש וגו' (שמות כה, ח)
הנה מצוה זו נוהגת לדורות ולא נאמר רק לענין המקדש. וכן הוא מפורש ברמב"ם (הלכות בית הבחירה) ובספר החינוך (מצוה צה): מצות בנין בית הבחירה, שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם. עכ"ל.
ודע, כי רש"י (בר"ה ל, א; ובסוכה מא, א) כתב שמקדש השלישי שאנו מצפים לו ירד בנוי משמים שנאמר 'מקדש אדני כוננו ידך'. ונסתייע בזאת מדברי הגמרא (שם) שאמרה שהמקדש אם יבנה בליל ט"ו בניסן וכו', וכיצד, והלא אין מקדש דוחה יו"ט ותירץ כאמור שיבנה בידי שמים.
אכן, ישנה בכאן שאלה גדולה, הרי הקב"ה מסר לו ליחזקאל מידות המקדש העתיד. והלא לפי דברי רש"י הכל ירד בנוי משמים. ולשם מה נאמרו ליחזקאל המידות. אבל יתכן ליישב שכמו לענין ביאת המשיח נאמר 'אני ה' בעתה אחישנה' ואמרו רבותינו כי שני דברים יש כאן: "בעתה" ו"אחישנה" - זכו אחישנה (כלומר תיכף ומוקדם), לא זכו אז בעיתה (יותר מאוחר). כמו כן, אם נזכה ירד משמים בנוי ומשוכלל ובו גם רוחניות גבוהה ואם לא אזי נצטרך לבנותה בעצמנו.
עוד יתכן לומר דבר חדש בס"ד, כי הלא עינינו רואות שכהיום אי אפשר להגיע שם, ואי אפשר לבנות אפילו "ביתן" קטן כי ירעישו עלינו כל אומות העולם נשיאי ישמעאל, ושרי אדום. וא"כ כיצד יתכן כלל לבנות. ובוודאי יבנה לעתיד כמו שהובטח בנביא ואין כאן שום ספק ופקפוק כלל!
וכל כרחך, שהכל יהיה נעשה בידי שמים פלאי פלאות, סור מרע (זה מקום הטומאה) ואח"כ עשה טוב, זהו ההר הטוב הזה והלבנון. וכשירד משמים וינחת שם (על המקום שנתנקה) ומיד ידעו כל ישראל כי זהו ה"מקדש". אכן יבואו הערב רב הקרובים, ואומות העולם הרחוקים, ויפריעו לומר "זהו אינו מקדשכם ומנין לכם". ואז תוך כדי הויכוח יפתחו להם ספרי נביאים, ויראום איך בדיוק תואמים המידות הכתובות שם למידות הבית הלז שירד משמים ואז יבינו כיצד קודם חרבה הטומאה שקדמה שם ונוקה כל השטח, וירד עליו מקדש ה'. ויש מדרשים המורים בהדיא כפירוש רש"י. ומעתה אין לומר שהרמב"ם שכתב כיצד הבנין, חולק על רש"י וכמו שהבין בשו"ת בית אפרים (סימן יוד) ובשו"ת צל"ח לייטר (סימן לא). ואינו, כי אין כאן מחלוקת. וע"ע בתפארת ישראל (ריש מסכת מידות, בבועז).
ודע, דלכן כתב החיד"א בברכי יוסף (סימן קכג) שצ"ל יהי רצון "שתבנה" בית המקדש, ולא אומרים 'שיבנה', כי הרי מקדש השלישי הוא יתברך יבנהו.
וה' יתברך יזכנו לראות במו עינינו בנין המקדש וישמחנו בתיקונו. אמן.


פרשת משפטים: דבר אמת

מדבר שקר תרחק (כג, ז)
רבותינו למדונו שאע"פ שיש לאדם כונה לטובה מדבר מסויים אל לו לנהוג בשקר. ולדוגמא, אדם שחייבין לו מאה שקלים אומר הלא כנגדי הוא יכפור, ולא יודה, מה עושה, טוענו מאתיים ואז יקבל מאה. גם זה אסור משום 'מדבר שקר תרחק'. כמבואר כיוצ"ב בגמרא שבועות (דף לא.). ע"ש. וע' שו"ת תורה לשמה (סימן שסד). וכן מספרת הגמרא (יבמות סג.) כי רב היתה לו אשה רעה עד שכל מה שרצה בעלה, היתה עושה להיפך. למשל, היה רוצה לאכול עדשים היתה עושה לו חומוס, וכשהיה רוצה בחומוס היתה עושה לו עדשים. והנה כשגדל ר' חייא בנו, הבין, ולכך היה מבקש מאימו כי אבא רוצה כך, כי ידע שתהפוך ועי"ז הרויח שבישלה כרצונו האמיתי של האב. וכשהרגיש אביו, מיחה בו לבל יעשה כן כי הוי כשקר ח"ו שנאמר (ירמיה ט, ד) "למדו לשונם דבר שקר" וגו'.
והנה לפי"ז צריך לדעת, מה שנוהגים כהיום לכתוב בהזמנות שהחופה תתקיים בע"ה בשעה 7, וברור שהחופה תתקיים בשעה מאוחרת מזו. וכן מה שנוהגים לומר שהברית מילה תתקיים בשעה אחת בצהריים, ובעוד שאת המוהל לא הזמין אלא לשעה 2 או לפני כן. ונראה לפי האמור שאין לעשות כן כי הוא בכלל מדבר שקר תרחק.
וכיו"ב העירו באחד הספרים, על שאדם מתפלל לרפואת רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו גם אם עבר ניתוח וניטל איזה מאיבריו ר"ל, וכיצד יאמר רמ"ח איבריו וכו'. אכן לזה תירצו, שאע"פ שאין לו רמ"ח איברים גשמיים אבל יש רמ"ח איברים רוחניים שהמה נשארים לעולם ולא נחסרים משום אדם! אכן, על הכתיבה בהזמנות והאמירה לבריתות, נראה שצריך ליזהר. ולכן היה ראוי לומר: תתקיים "בערך" בשעה פלונית.
אכן מכיון שיש ללמד זכות על כלל ישראל, לכאורה יש ליישב, כי מכיון שאין זה נאמר בפה אלא נכתב, אולי הכתב אינו כל כך חמור. אכן אינו, כי גם בכתב אסור לשקר. וע' בשו"ת חוות יאיר (סימן קצד). ועוד הרי יש מזמינים בפה.
ולכן יש לומר, דהכותבים בשעה 7, באמת כונתם שהחופה תערך בדיוק כך באותה שעה, ואדרבה בזה יהיה פנאי רב לשמחה ולריקודים. אך מה יעשו כי הציבור מתאחר ולכן ממתינים ומאחרים מהשעה הנקובה. ובהזמנת הציבור לברית שאומר בעל השמחה שעה מוקדמת ממה שיודע שיתקיים, יש לומר שכונתו שברצונו "שיבואו" כולם "בשעה פלונית". וכאשר יתאספו, יתקיים הברית – החיתוך, אבל מזמין את כולם שיבואו ויקדימו.
יש פירשו "מדבר שקר – תרחק". כי האל יתברך הוא "אמת" והקרוב לאמת רחוק מהשקר, והקרוב לאמת – קרוב להקב"ה. וז"ש אם יש לך חלילה 'דבר שקר' זה יגרום כי 'תרחק' מהקב"ה, לכן אחוז נא באמת, דבֵר רק אמת, חשוב מחשבות אמת, ותדבק עי"ז באל שהוא ה' אלקים אמת.


פרשת יתרו: לא תחמוד

לא תחמוד בית רעך (כ, יד)
הנה כאן נאמר בלשון "חמדה". ובעשרת הדברות שנשנו בפרשת ואתחנן (ה, יח) נאמר "לא תתאוה בית רעך". ופירש הרמב"ם (בפ"א מהלכות גזילה) ההבדל בין "חמדה" לבין "תאוה": כי התאוה היא בלב קודם לחמדה, שאם אדם מתאוה איך לקחת חפץ פלוני מחבירו (אפילו בדמים) כבר עבר על "לא תתאוה". וכשהולך אח"כ ומפציר בחבירו עד שמוכר לו, כאן נגמר המעשה ואז עובר על "לא תחמוד". וכן מפורש במכילתא (שמות שם): לא תחמוד, יכול אפילו בדיבור, ת"ל "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת", מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן עד שיעשה מעשה.
וז"ל הרמב"ם (פ"א מהלכות גזילה ה"ט): כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תחמוד. ועוד כתב (בהלכה י): כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכו' כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה, ונפתה לבו, עבר בלא תעשה שנאמר ולא תתאוה, ואין תאוה אלא בלב בלבד. וע"ע להלן (הלכה יב). וכ"פ הטור והש"ע (חו"מ סימן שנט).
ומדברי הרמב"ם יוצא לכאורה מי שהולך לחנות ורואה חפץ וכשבא לגמור המכירה, והמוכר נוקב בסכום מסויים, והקונה "מתווכח" עימו להוריד הסכום שלא כבקשת המוכר, א"כ זה כמו "מפציר" בחבירו למכור לו דבר פלוני. ולפי"ז אסור להתווכח ולנסות להוריד המחיר בעל כרחו של המוכר. וזה פלא. וגם העם לא נוהג כן, כי מקובל שמתווכחים על המקח, וכמו שמצאנו במשנה בנדרים (דף כ סע"ב) "נדרי זירוזין כיצד, היה מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל, שניהם רוצין בשלשה דינרין".
ולהמליץ זכות על העולם, צריך לומר, דרק דבר שהוא נכס פרטי של חבירו, כמו אותן המנויים בפסוק, אז עובר לפי שאינו עומד למכירה. משא"כ דבר העומד למכירה, בזה לא שייך איסורי "חמדה ותאוה" מדאורייתא.
ומצאתי לרבנו אליעזר פאפו (פלא יועץ מע' חמדה) שנראה מדברי קדשו שדבר שעומד למכירה מותר להשתדל וכו. ע"ש. וראיתי בספר פתחי חושן (גניבה עמוד לב) שגם כן כתב שאינו עובר בדבר העומד למכירה. ע"כ. ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם "או כל דבר שאפשר לקנותו", הכונה, אע"פ שאם ירצה יוכל למכור נכסו הפרטי. וכנגד מה שכתב (בהלכה י') דבר "שאי אפשר" (וכן הנוסח בטור סימן שנט) לכן כתב בהלכה ט' "שאפשר". וע"ע בספר החינוך (מצוה לח).
אבל עכ"פ רבנו יונה כתב בשערי תשובה (שער ג אות מג) שאדם נכבד שאם מבקש דבר אין משיבין פניו, אסור לו לבקש. ע"ש. וכתב רבנו אליעזר פאפו (שם) שאם נותן לו "בלא רצון" יש בזה סרך גזל. ע"ש. [וע' בגמרא (מציעא כב.) ובחכמת מנוח שם].
ואשר על כן ידע כל אדם לשמוח בחלקו, ויודה לאל ויקוה לחסדו, ולא יביט בנכסי אחרים, רק ישמח במתנת אלקים.


פרשת בשלח: ברכת ה'מן'

הוא הלחם אשר נתן ה' לכם (טז, טו)
בזוהר הקדוש (בשלח דף סב:) מפורש שעם ישראל היו לוקטין את המן ומברכין עליו, וז"ל: "אינון בני מהימנותא נפקי ולקטי ומברכן שמא קדישא עליה". וכפי שמובן, שבירכו עליו "ברכת הנהנין". והנה מאחר ש"לחם משנה" בשבת קודש למדנו מענין ה"מן" וכן כל השלש סעודות שחייב אדם, הכל כענין אכילת המן וכמ"ש בגמרא (שבת קיז:), נמצא שהמה שוין. ומעתה כשם שאנו מברכין "המוציא לחם מן הארץ" כן המה היו מברכין המוציא לחם מן "השמים", כי הלא אי אפשר שהיו מברכין המוציא לחם מן הארץ, שהרי אינו מהארץ. ובאמת כ"כ בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים סימן תתתמ) שהיו מברכין "הנותן לחם מן השמים", וכ"כ רבנו חיים פאלאג'י בספרו נפש חיים (מערכת מ אות קו) שהיו מברכין "המוציא לחם מן השמים", ורבנו יוסף חיים כתב (בתורה לשמה סימן סג) "הממטיר לחם מן השמים". וראה בירחון אור תורה תשרי תשל"ו (עמוד קסג).
אכן יש לשאול, אחרי שהמן אינו חמשה מיני דגן איך יברך המוציא "לחם". וי"ל שאולי זה היה ג"כ ממש "דגן", רק משמים, והיה נס וכמו שיש בגמרא (מנחות סט:) "חיטין שירדו בעבים", שיש פירשו שירדו בנס. ע' רש"י ותוספות שם. ולכן נקרא לחם. עוד יש לומר דאמנם סתם "לחם" הוא חמשה מיני דגן ולכן אנחנו ג"כ צריכין לקיים בשבת סעודה בלחם של דגן (וכן בפסח לחם עוני), מ"מ הקב"ה קרא לו "לחם" יהיה מאיזה חומר שיהיה, ויתפרש "לחם" היינו מזון או שובע.
ועפי"ז בטלה טענה לומר כשם שהם אכלו דבר שאינו חמשת מיני דגן כן אנחנו נאכל בשבת לחם מדבר שאינו מחמשת מיני דגן, כי להאמור אינו, וכבר נתנה תורה ונתחדשה הלכה.
ונשאל רבנו יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה (סימן סג) הרי כל האכילות והברכות המה לברר הטוב מהרע וכו', א"כ הרי "מן" שירד מהשמים הוא בודאי זך ואין צריך בירור, ואיך בירכו. או שמזה נוכיח שלא היו מברכין (וזה א"א, שבזוהר מפורש שבירכו). והשיב הרב: שאפילו תאמרו שאין בירור, מ"מ הרי צריך לשבח וליתן תודה להקב"ה שהוריד להם מן לאכול.
כבר ידוע שעל ידי ירידת המן במדבר, נעשו ישראל בעלי אמונה, כי כל אחד עיניו צופות מה יהא למחר ואיך יאכיל ילדיו אם ח"ו פתאום לא ירד, וכמו שאמרו בגמרא (יומא עו.). ולכן "פרשת המן" היא סמל לבטחון. ומה שאמרו ש"האומר פרשת המן מסוגל לפרנסה", כי הענין הוא: שעל ידי שקורא הסיפור ומבין איך שלא היה להם על מה לסמוך רק על ה'! – והוא לא עזבם, כמו כן אנחנו. וה' יזכנו.
ובבעל הטורים (פרשת בשלח שם פסוק טז) כתב: "זה הדבר אשר צוה וגו' תקחו". שבפסוק הזה יש כל הכ"ב אותיות בלא יוצא מהכלל. ללמדך: כל המקיים ה"תורה" (רמז להאותיות) אזי הקב"ה מזמין לו פרנסתו בלא טורח. עכ"ד הקדושים. ולכן עלינו להתחזק בתורה ולא ליטוש אותה ואת ספסליה, והוא לא יעזבנו.


פרשת בא: העוסק במצוה – שמור!

וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' (יב, כח)
פירש רש"י וילכו ויעשו "אף ההליכה מנה הכתוב ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה".
מתבאר דכל דרך לצורך מצוה היא לבדה ג"כ מצוה. ולכך יש שתי פעמים שכר, הן להליכה והן למצוה. וכן אמרו חז"ל (ברכות יא.) ובלכתך בדרך פרט לחתן, שהעוסק במצוה בין חתן בין "דרך" למצוה הרי הוא עוסק במצוה, כמו שביארה הגמרא שם מה דרך רשות אף כל רשות. ע"ש. וע"ע סוכה (כה.).
וגדולה מזו אמרו חז"ל (פסחים ח:) שלוחי מצוה אין ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן. ומספרת הגמרא (שם) ששאלו את רב על התלמידים שגרים בבקעה וצריכים לילך בהשכמה וכן אחר חשיכה לבית המדרש ללמוד אם יש חשש, ואמר להם: יבואו עלי ועל צוארי. כלומר שאין חשש. הרי לנו כי האדם שעוסק במצוה אל לו לפחד. והטעם פשוט כי האדם בעצם עיסוקו במצוה הרי הוא מתקשר לבורא עולם, ואז יגדל פי כמה עֵין ה' עליו.
ומכאן, כל היוצא לדרכו לכיוון הכולל ללמוד, או כאשר יוצא להתפלל בבית הכנסת, ידע נאמנה: כי כל פסיעה ופסיעה היא מצוה, כי גם "הכשר מצוה" נחשב כמצוה ממש, ובפרט שאמרו חז"ל ע"ז (סוטה כב.) "שכר פסיעות יש". ע"ש. וז"ש בפרשה: וילכו ויעשו - כי כיונו במחשבתם: ש"ההליכה והפסיעות לשם מצוה הם". כי קיי"ל (ברכות יג.) מצוות צריכות כונה. וכן פסק הש"ע (סימן ס).
ועוד לימדונו רבותינו (במכילתא שם) הובא בפירוש רש"י: וילכו ויעשו, איך יתכן הרי פרשה זו של פסח נאמרה בראש חודש ניסן ואילו עשית הפסח לא היה עד י"ד לחודש, וא"כ מהו וילכו ויעשו? אלא "מכיון שקבלו עליהם לעשות – מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו"! הרי לפנינו "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" וע"ע קידושין (מ:) וברכות (ו.).
צא וראה מה שכתב אחד הקדמונים שו"ת תשב"ץ (ח"ג סימן פר"ח) שנשאל שהלא ידוע מי שבא לארץ ישראל זוכה למעלות גבוהות וזכויותיו גדולות ונמחלים עונותיו (ע' כתובות קי: והלאה) ומי שבא לעלות ומת בדרך ולא עלה, האם יש לו כל הזכויות כאילו נקבר בארץ או לא? והשיב להם: כבר אמרו חכמים מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. עכ"ד. והוסיף בשו"ת מהרי ברונא (סימן עז) שאפילו גלגול מחילות לא יצטרך. ואשר ע"כ כמה טוב שבכל עת יחשוב האדם רק טוב ולעשות טוב.


פרשת וארא: טהרת מקום התפילה

כצאתי את העיר אפרוש את כפי וגו' (ט, כט)
מדוע ביקש דוקא לצאת תחילה, ולא פרש ידיו תוך העיר. אמרו רבותינו "לפי שהיתה מלאה גילולי עבודה זרה". והביאו רש"י. ויש לשאול וכי מי שנמצא תוך עיר של גוים אשר ישנו שם עבודה זרה, אסור לו להתפלל. ועוד מדוע אמר אפרוש את כפי ולא אמר "אתפלל ואבקש מהשם", ומה ענין פרישת הידים.
ואפשר, כי בכל המכות כאשר היה פרעה כמתחרט וביקש ממשה שיעתיר לה' להסיר המכה ממנו, לא הוציא הבעת חרטה. אולם במכה הזו מכת ברד נאמר (ט, כז) "וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אליהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". לזה השיב לו משה, כצאתי את העיר "אפרוש את כפי אל ה', הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד" כלומר מכיון שהבעת "חרטה", זו עצמה יכולה היא שתגן, ודי לי מעתה רק פרישת ידים, וכמעט בלא דיבור. אך חשש משה שמיד יחזור בו מהחרטה ורצה שיחזיק בדעתו זו במה שאמר "ה' הצדיק" וגו' לכך הרחיק לו את הדרך ואמר, המתן עד שאצא... ובינתיים ימשיכו הברד והקולות.
אמנם, כדי שלא יחזיק פרעה בעצמו שמרמה את משה, אמר לו משה: "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים". כי אינך אמיתי באמונת ה'. ותדע שהרי כל ארצך מלאה גילולים, עד שאני צריך להתרחק מכאן כדי שלא תהא סתירה בין פיך שאומר ה' הצדיק לבין המעשים הנמצאים בעירך אלו העבודה זרה.
ובשו"ת תרומת הדשן (סימן ו) כתב, שמי שהולך בדרך והגיע זמן התפילה ובקרוב מגיע לבית מלון, אם יש שם עבודה זרה, אזי עדיף שיתפלל בדרך ולא במלון, וכמו שאמר משה "כצאתי את העיר לפי שהיתה מלאה גילולים". ע"כ. ויתכן שאע"פ שאין הדבר אסור ממש, מ"מ אין ראוי. וכן משמע מהראיה הנוספת שהביא שם, ממסכת שבת (קכז ע"ב). ע"ש.
ובתוספות (במגילה ו ע"א) כתבו שקשה לומר שמקום שהיה בו עבודה זרה כגון בית גדול, יהיה אפשר ללמוד שם תורה, ומה שאמרה הגמרא (שם) עתידין בתי קרקסאות ששרי יהודה ילמדו בהם תורה, אינו ממש מקום עבודה זרה. ע"ש.
ומזה נלמד: כמה צריך כל "בית" להיות נקי ברוחניות, שאם יש בבית טלויזיה רעה, או אינטרנט, או אייפון ופלאפון לא כשר רק יש בו דברים שלא כן ח"ו, איך בבית כזה יתקבלו תפילות וישמע בהם תורה? – ישמע חכם ויוסף לקח!



פרשת שמות: מצות מילה בזריזות

ויהי בדרך במלון וגו' (שמות ד, כד)
הנה משה רבנו היה עליו למול את בנו, ואומרים רבותינו (נדרים לב.) שהוא נמנע מלמולו לפני צאתו, כי חשש על בריאות הילד שמא אין כדאי למול ולצאת לדרך, והנה בהיותו בדרך בא מלאך וכו'.
ובאמת משה רבנו קדוש ה' היאך יבטל המצוה שיש לו עתה, הלא בודאי עליו למול זה עתה ולא לצאת לדרך, כי הרי הגיע עת המילה, ובפרט שזריזים מקדימים למצוות. ומדברי הגמרא (נדרים לב.) והר"ן שם נראה דבאמת כונתו היתה למול בו ביום בבואו למלון, אלא נענש על זאת שנתעסק תחילה במלון ולא במילה טרם כל. אפס, יש שהבינו דבצאתו בדרך עדיין לא הגיע שעת המילה דהיינו יום השמיני, וא"כ על מה מצאה מקום הקפידא לנוח, אלא שהיה לו צד שימול קודם הזמן בדיעבד, כיון שנצטווה מפי הקב"ה לפני כן "לך שוב מצרים". וע' מהר"צ חיות בהגהותיו לנדרים (שם). אך ממקום אחר נראה דהגיע יום השמיני.
ואפשר אולי לפרש, עפ"י מ"ש הרב ערוך השלחן (יו"ד סימן רסא) שאין לאחר את המילה אפילו מעט שעות אפילו אם "אבי הבן" לא נמצא ואין להמתין עליו אלא יעשו המילה בלעדיו, אע"פ שהאב בדרך ועוד מעט יבא, לפי דשהויי מצוה לא משהינן. עיין שם. וא"כ יש לומר כי משה רבנו בבואו למלון רצה לעשות את טכס הברית "ברוב עם" ויראו כל הנמצאים שמה, ולכן המתין במלון עד התאסף עם הארץ. וזהו רמז שרמזו חז"ל "נתעסק במלון תחילה". ולכן הקפיד עליו מן השמים, כי לא היה לו להמתין אפילו שעה אחת. וע' אבני נזר (חיו"ד סימן שיח). ועכ"פ מזה נלמד דמאד ראוי "לא לאחר הברית" וככל שאפשר להקדים המילה – יקדימו. ולא יאחרוהו כל כך. אמנם יש חלקו על הערוך השלחן הנ"ל, ואין נוהגין כן כמו שהעיד בעצמו. והובא בספר היקר "תפארת הברית" (עמוד נ). ע"ש.
עכ"פ בודאי טוב להקדים כל אחד כפי כחו, כי כמובן זה משתנה אצל המשפחות והמקומות. וה' יתברך יזכנו להיות שמחים במצוותיו ונהיה זריזים בכל המצוות. אמן.


פרשת ויחי: ברכה בשתי ידים

וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים (מח, יד)
הנה רואים שהניח ידו ובירך ולא די בברכה בפה, וכך העיר בזה הרב יהודה פתיה ע"ה בספרו מנחת יהודה (פר' שמיני) עה"פ "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", הרי שלא הספיק לאהרן קדוש ה' לברך בלא נשיאת כפים, רק שלא היה אפשר להניח על כל הקהל. וכן מצינו אצל יעקב אבינו כשבירך את בני יוסף. ונראה שהמנהג הזה היה קדום, שהרי כאשר בא נעמן המצורע אל אלישע הנביא קצף על שאלישע לא ברכו, וכמ"ש (מ"ב ה, יא) "ויקצוף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלקיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע". עכ"ד.
ויתכן לפרש הענין בעזרת ה' יתברך, כי הרי בקצות האצבעות משם יוצאים אורות, וכאשר ביאר בארוכה האריז"ל בספר עץ חיים (שער טו פ"ב). ואשר על כן כאשר פותח המברך פיו בברכה ומניח ידיו, אז יוצאים "הברכות והאורות" וחלים על המברך.
וכתב היעב"ץ בסידורו (הנהגת ליל שבת דק"נ): שמנהג ישראל לברך הילדים בליל שבת בין האבות בין הרבנים, אחר התפילה או בכניסה לבית בין לבנים הקטנים בין לבנים הגדולים. אכן צריך להניח "שתי הידים" כדרך שנהג משה רבנו. וכן מצינו במלאכים "שמניחים שתי ידיהם על ראשו" (שבת קיט:). ומה שמצינו ביעקב שהניח יד אחת, זאת מפני שלא היה רוצה לברך אחד אחד מפני הקפידא. ולכן הוכרח להניח יד אחת, ולא כיש חוששים מלברך רק ביד אחת. עכת"ד. ויתכן שסברת החוששים כדי שלא יהיה כברכת כהנים, שאולי יש לחוש שאסור לישראל רק לכהן. (וכך יש רבים נוהגים).
אמנם מותר להלכה לישראל אע"פ שאינו כהן לברך את זולתו בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך" וגו'. וכמ"ש בזה בשו"ת יביע אומר ח"ג (סימן יד אות ח). ע"ש.
אכן ראוי להקדים לברך את השי"ת כגון 'יהי שם ה' מבורך' ואח"כ יברך את המתברך ברוב ברכות.


פרשת וישב: בין אדם לחבירו – אש!

היא מוצאת וגו' (לח, כה)
רבותינו אומרים, שהתחילו להוציאה להורג בשריפה, וזה שכתוב היא "מוצאת" לשון הצתה. ואעפ"כ לא רצתה להנצל ושתקה, כיון שזה יגרום ח"ו לבייש את יהודה. ומכאן למדו (כתובות סז:) "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו". וכן הוא במציעא (דף נט.), ואמרה עוד הגמרא (שם נח:) "כל היורדים לגהינם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם לחבירו".
ומספרת הגמרא (בכתובות סז:) על מר עוקבא שהיה בשכנותו עני, והיה מר עוקבא רגיל להשליך לו במפתן הדלת ארבעה זהובים כל יום. יום אחד אמר העני, אראה מיהו שעושה לי טובה זאת. באותו היום איחר מר עוקבא מבית המדרש ובאה אשתו עמו. כיון שראה העני שמכניסים המעות יצא אליהם, והם רצו מפניו ונכנסו לתנור חם שהיה גרוף מגחליו, והיו נכוות רגליו של מר עוקבא, אמרה לו אשתו, שיניח רגליו על שלה. חלשה דעתו, אמרה לו אני נמצאת בבית והנאת העני מזומנת לו לפי שאני נותנת לו לחם מוכן, יותר ממך שאתה נותן להם מעות והם טורחים לקנות סעודה. ושאלה הגמרא כל כך למה שנכנסו לתנור חם. ותירצו א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. ע"כ.
וכל אדם הקורא את הגמרא (שם) שאמרה: "נוח לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חבירו", אזי חושב שזה סתם "גוזמא" ולא ממש. אבל באמת רבותינו הראשונים כתבו דהוא ממש, שצריך ליהרג ולא להלבין פני חבירו ברבים. וכן דעת התוספות במסכת סוטה (דף י:) וכן דעת רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות קלט) שזהו אבק "רציחה". ע"ש.
אלא שהתוספות (שם) עמדו בשאלה, א"כ מדוע לא חשיב ליה בהדי ג' שיהרג ואל יעבור. ותירצו, כי מפני שהלבנת פנים אינה מפורשת בתורה, ולא נקט רק המפורשות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמי. עכ"ד.
והדבר מבהיל, איך צריך ליזהר מלדבר ומלפטפט, כי יתכן אדם מספר "לתומו" ומביא "למותו"... ה' ישמור אותנו, ויצילנו, ונזכה לתקן הכל. ולכן מאד כדאי לבקש סליחה מהנפגע, וירויח לבל יאבד עולמו ח"ו. והיה זה שלום.



פרשת וישלח: תן תודה !



ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי.
הנה ראינו שיעקב מעורר גם את בני משפחתו להודות לה' על שעבר עליו בשלום. ובזוה"ק בפרשתינו (דף קעג:) נאמר: "מכאן למדין שצריך אדם לשבח לקב"ה, ולהודות לו על ניסים ועל טובות שעשה עימו. וזהו שכתוב ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי".
ובעצם, כך ראוי לאדם לנהוג! כי בזה מראה שאינו כפוי טובה ח"ו. כי באמת שאלו שאלה בזוה"ק (פרשת תרומה קעד.) מה צריך להודות לו ולפרסם. והלא הקב"ה יודע הכל. אך הוא, כי עי"ז מתכבד שמו של הקב"ה בפירסום הנס. ולכן כתוב אודה ה' בכל לבב "בסוד ישרים ועדה", וכן כתוב (ביחזקאל לח, כג) "והתגדלתי והתקדשתי" וגו'.
ומכאן עלינו להיות מודים בכל פעם על כל דבר. כיצד, אדם תפס בהגה, ופתאום קרה תאונה או קרוב לה, ואיך שהוא ב"ה נעשה לו נס, ויצא בשלום. הנה לא יספר סתם את אשר קרהו. אלא יפתח פיו: "דעו! כי הקב"ה עשה לי נס כי נסעתי ופתאום" וכו'. ויתלה הכל בהקב"ה שהוא ורק הוא הצילו. וכך ראוי לאדם להתנהג. ובכל פעם שחוזר על זה מקיים מצוה. ובמדרש שוחר טוב (מזמור קיח) אמרו: "אין לישראל שיאמרו להקב"ה אלא הודייה בלבד על כל הטובות שהוא עושה עימהם". וע"ע בזוה"ק בראשית (דף קצה:) ובפרשת בא (דף מ:).
ומובא באחרונים כי זהו הטעם שנהגו גדולי ישראל לרשום בפנקס כל המאורעות אותם, כי יש בזה מצות עשה. וע' בספר שערי זוהר לברכות (נד.). ועיין בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סימן רלג), ובשו"ת גורן דוד (או"ח סימן סג עמוד 127).
והנה כתוב "לעושה נפלאות גדולות לבדו" (תהילים קלו), ומה זה "לבדו", וכי ח"ו היה צריך לעוזרו. אך בזוה"ק (בלק דף ר:) ביאר, שאדם היה ממש סמוך לסכנה, והקב"ה הצילו, והאיש בכלל לא הרגיש לא בסכנה ולא בהצלה, אלא הקב"ה "לבדו" יודע זאת. ומציל את האדם. לכן כל אדם חוזר לביתו כל יום בשלום וסובר שלא קרה דבר יוצא דופן והוא אינו יודע מה ח"ו היה יכול להיות. וכן אישה יולדת, הולכת ללדת וחוזרת הביתה בשלום כאילו הכל טבע, אבל באמת הקב"ה עושה נפלאות! על כולנו לזכור וליתן "תודה" לאל יתברך.


פרשת ויצא: הקדמת נישואי אח צעיר


לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה (בראשית כט, כו)

מדברים אלו נראה שכך היה מנהג פשוט. אכן לכאורה אין האמת כמנהג הזה שהרי יעקב אבינו ע"ה רצה לשאת הצעירה לפני הבכירה. וא"כ נלמד שאין כל חשש בזה. וא"כ נצטרך לומר או שהיה מנהגים חלוקים ואצל לבן נמנעו מלתת הצעירה תחילה, ואצל יעקב לא נמנעו בכך. או שבאמת בכל מקום לא נמנעו מלשאת הצעירה לפני הבכירה, ולבן שקר בפיו והיה דוחה בדברי רוח את יעקב ע"ה. ועיין לרבנו חיים בן עטר באור החיים (שם) שכתב שלבן היה אומר ליעקב כי לא הוא אשם בכך אלא אנשי המקום מיחו בידו מליתן רחל תחילה. ע"ש.
אמנם נראה שמנהג זה ג"כ יש בו שינוי בדיעות. כי מדברי רבנו תם בתוספות (קידושין נב.) נראה שיש קפידא. שהיה מעשה בזמנם שחכם אחד אמר לאחד שהוא מקדש לו בת שלו מבלי לפרש למי מבנותיו, ונחלקו אם הגדולה או כל בת, ונפקא מינה לספק. שרבנו תם אמר שאדם לא מקדש קטנה לפני הגדולה. ורבי מנחם חלק על זה וסובר שאין הכרח. גם מפירוש רשב"ם (ב"ב דף קכ.) העירו האחרונים שנראה שיש קפידא בזה. שהגמרא (שם) אמרה שבנות צלפחד נמנו דרך גדולתן, ופירשב"ם היינו כשנישאו נמנו כדרך שנולדו דכתיב "ותהיינה מחלה תרצה חגלה" וגו' ומסתבר דכך נולדו כדכתיב לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. ע"כ.
אך י"ל שגם לפירוש ר"ת ורשב"ם אינו "איסור" רק "הנהגה" כזו, לכאורה. ועיין בט"ז (יו"ד סימן רח).
והגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"ב סימן א) נשאל אודות אח צעיר שרוצה לינשא לפני אחיו הגדול ממנו, האם רשאי או לא, והאם האב רשאי לעזור לו. והשיב דפשוט שיכול להקדים כי הוא חייב לישא אשה אע"פ שעדיין הגדול לא מצא אשה ולא שייך שיתבטל הצעיר בגללו. ע"ש.
גם בשו"ת דברי יציב (חאה"ע סימן ט) להג"ר יקותיאל הלברשטאם זצ"ל כתב שרשאי אח צעיר לישא אשה לפני אחותו הבכורה, ואדרבא. ונימק שם כיוצ"ב. וראה אגרות חזון איש (סימן קסו) ובכתב סופר (פר' ויצא כט, כו). ושמעתי פעם משל שאם נסגרה הדלת אזי מכניסים ילד "קטן" דרך החלון ונכנס ופותח הדלתמבפנים. כמו כן אם נתקעו משפחה, ובא אחד הילדים ומתחתן, הרי הוא "פותח" את המזל של כולם. ויהי רצון ששום איש ואשה מישראל לא יתעכבו מלהתחתן. אמן.



פרשת תולדות: ויקרא שמו בישראל

ויקרא שמו יעקב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם (בראשית כה, כו)
רש"י הביא ב' פירושים: לפירוש ראשון, שהקדוש ברוך הוא קראו יעקב. ולפירוש שני, אביו יצחק קראו כך. ויש לסייע לפירוש הראשון מדקדוק הכתוב. שהרי מסיים "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" א"כ תחילת הפסוק ויקרא קאי על הקב"ה, ואח"כ אומר ויצחק בן ששים וגו'. אבל לפירוש השני, היה צריך לומר "והוא" בן ששים שנה. או "ויקרא יצחק שמו יעקב והוא בן ששים" וגו'. ושו"ר שכן דקדק רבנו חיים בן עטר זיע"א.
אלא שלכאורה פליגי במציאות מי קראו, וזה פלא קצת. ולכן יש ליישב, דהנה האריז"ל (בשער הגלגולים הקדמה כג) אמר דבר נפלא: "כי כאשר נולד האדם וקוראים לו אביו ואמו שֵם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא. עכ"ל. נמצא לפי"ז שהכל בא ממנו יתברך, רק דרך פֵה האב. ולכן ב' הדברים אמת.
ובזה, יבינו הורים! שחלילה להתקוטט על קריאת השֵם לילד או לילדה. ומלבד שאינו בריא לנולד שיצא ויכוח סרק באותה עת. ולכן יעשו הכל בהבנה בשובה ובנחת ושלום.
אכן דע, שיתכן לפרש ששני הפירושים מחולקים בזה: כי פירוש ראשון שסובר שהקב"ה קראו יעקב, כי אם לא כן אלא אביו קראו יעקב, א"כ מהראוי היה שיצחק יקרא לבנו בשם האב היינו "אברהם" שבכך מכבדו. ולכן פירש שהיה הכל ע"י הקב"ה. ופירוש שני סובר שאעפ"כ לא קראו בשם אביו, יען עדיין היה אברהם קיים ואין קוראים בשם אדם שעדיין חי, שישנם מקפידים בזה.
ואמת הוא, כי ישנם מנהגים מנהגים. יש שאינם מקפידים ויש מקפידין. וידוע שרבנו יונה היה מחותן עם הרמב"ן. וכשנפטר רבנו יונה היתה בתו מעוברת, ואח"כ ילדה בן ורצו לקראו "משה" על שם הרמב"ן (רבי משה בר נחמן) מצד הבעל, אך רמב"ן התנגד ואמר שאעפ"כ רוצה שיקראוהו "יונה" על שם אבי האם. הובא בשו"ת הרשב"ש (סימן רצא). ע"ש. ומסופר שם שנעשה באמת גברא רבה. וע' בסדר הדורות (ערך רבן גמליאל) וב"דעת זקנים" מבעלי התוספות (פרשת וישב לח, ה) ובבן איש חי (פרשת שופטים אות כז). והיה זה שלום.



פרשת חיי שרה: מצוות, לא בחינם!

בכסף מלא יתננה לי (בראשית כג, ט)
יש להבין מה זאת "בכסף מלא". ויתכן לפרש שאברהם אבינו הדגיש "בכסף מלא" לומר שהוא מרחיק מלקיים מצוות "בחינם", רק הכל בכסף מלא. וזאת כמ"ש בזוה"ק (פרשת תרומה קכח.) שאין לו לאדם לעשות מצוות בחינם, אלא "לקנות" את המצוות. ע"ש.
וזה מאד תואם עם מידתו של אברהם אבינו איש החסד והאהבה, וכמ"ש הפסוק (ישעיה מא, ח) "אברהם אוהבי". ועוד כבר אמר עליו הקב"ה (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וגו'. ופירש רש"י "ידעתיו" מלשון "חיבה" ואהבה. ע"ש. ואברהם הלא אהב את הקב"ה עד מאד, ואהב את המצוות וכמו שביארו המפרשים (בן איש חי ש"ש פר' לך לך) "ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", שבענייני עולם הזה היה כבד ומתעצל, משא"כ בעניני עולם הבא ורצון ה', היה "זריז" (ע' בן איש חי שם).
וכבר אמרו בסוף תיקוני הזוהר (תיקון רביעאה דף קמא) "ואהבת את ה' אלקיך וכו' ובכל מאדך" וכו' דאית בר נש דצלי ואזיל בכל פיקודין דלא יהיב עלייהו אגרא וכו', כלומר מי שאוהב את ה' אזי אוהבו בכל "מאודו" - כלומר בממונו ליתן על המצוות. וע"ע לרבנו אלעזר אזכרי בהקדמה ל"ספר חרדים". והמפרשים העירו גם שכן מצינו אצל דוד המלך ע"ה שאמר (ש"ב כד, כד) "ולא אעלה לה' אלקי עולות חינם". וראה מה שסיפר מהר"ח ויטאל על האריז"ל שנהג כן בעניני צדקה ומצוות, כמ"ש בספר שער המצוות (פרשת עקב).
ולא כמו שיש מקצת אנשים, שקונים בגדים נאים לעצמו ולבני ביתו וכן רהיטים הכי טובים מבלי להניד עפעף, וכשבאים לקנות אתרוג ולולב או צדקה וכיוצ"ב דנים ומתפלפלים אם יכול או לא יכול, ואולי כך ואולי כך וכו'. ולא יאות לנו אוהבי ה', ולא תהא כהנת כפונדקית.
אכן בספר גשר החיים (ח"א פכ"ז) כתב שענין "קבר" צריך שיהיה "קנוי לו", שהרי מצאנו שהקפידו אבותינו בזאת, כמו אצל אברהם עם מערת המכפלה, וכן יעקב צוה: "קברו אותי במערה אשר קנה אברהם". וכן הרבה מקראות אצל יהושע ואלעזר בן אהרן. עכ"ד. א"כ יש פן נוסף למנהג אברהם כנזכר. עכ"פ תרוייהו אמת. וע' בשו"ת תורה לשמה (סימן נ) ובספר אגרא דפרקא (אות קצט ושיג) ובכה"ח (ססי' תקפד). וה' יתברך יזכנו להיות ידינו פתוחות לקיום המצוות הקדושות באהבה. אמן.



פרשת וירא: מצות ביקור חולים

וירא אליו ה' – "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו". (ב"מ דף פו:).
הנה רבותינו אמרו (בסוטה יד.): "אחרי ה' אלהיכם תלכו" - וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא", אלא להלך "אחר מידותיו" של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים... ביקר חולים דכתיב: "וירא אליו ה'", אף אתה בקר חולים. ועוד אמרו (שבת קכז.) דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעוה"ב וכו' ביקור חולים וכו'. ע"ש.
מכל זה למדין, גודל מצוותה לבקר את החולה, ואין הפרש בין שוכב בביתו לשוכב בבית החולים. וז"ל הש"ע (יו"ד סימן שלה): "מצוה לבקר חולים".
ורבנו אליעזר פאפו ב"פלא יועץ" (מערכת חולה) כתב: שמצוה זו רפויה וכו', ומה טוב שיתקנו בני חברה קדושה ששני אנשים אחרים יבקרו בכל יום את החולים.
ודע, כי כשבא לבקר החולה יש לו להתבונן, מה חסר לו לחולה, ויסדר לו. כי עיקר מצות ביקור חולים הוא לסעדו ולתומכו, ולראות מה צריך. וגם זו הזדמנות לתומכו בממון כפי הענין והכל בחכמה, אם בר הכי הוא. וז"ל רבנו בפלא יועץ (מערכת חולה): ואם איש עני הוא, עיקר מצות הביקור כדי שיראה את חסרונו, מה הוא צריך, וישתדל לסעדו ולתומכו ברפואות "ובכל צרכו", מידו או יהיה מְעשה את אחרים. עכ"ל.
והנה ישנם אנשים שתחת לדבר דברים חיוביים וטובים, מדברים דברים שליליים. כגון אם יש לחולה מחלה פלונית, וזה המבקר נזכר שאדם אחר היה לו כזאת ומת מזה וכו', מתחיל המבקר לספר לחולה שלפניו כל זאת, וודאי אינו נכון. אלא אדרבא יתן לו "חיזוק" וידבר דברי עידוד ודברי תורה, ובכלל הדברים יספר סיפורי צדיקים וסיפורי ישועות ומופתים וכו', ותועלתן מרובה.
וכבר כתבו הראשונים שביקור חולים הוא כדי שיעשו לו דברים הצריכים לחוליו וימצא נחת רוח עם חבריו, כמ"ש הב"י (שם) בשם הרמב"ן. וע"ע להגרי"ח סופר שליט"א בספר זרע חיים (סימן כ).
ועוד כתב מרן הבית יוסף (שם) והביאו הרמ"א בהגה (ס"ד): "וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים, לא קיים המצוה". לפי"ז יש לברכו בפניו ולסעדו, והיתה שלימה מצוותו.


פרשת לך לך: כיצד 'מברכין' ?

"והוא כהן לאל עליון, ויברכהו" (בראשית יד, יח-יט)
רבותינו אמרו (נדרים לב:) שמלכי צדק לא טוב עשה שהקדים לברך את אברהם אבינו לפני שבירך את הקב"ה. ומפני כן הפסיד כהונה. ואלו דבריהם: ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם. כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאה מאברהם, שנאמר ברוך אברהם וגו' וברוך אל עליון. אמר לו אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו. מיד נתנה לאברהם והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון. הוא כהן, ואין זרעו כהן.
והנה אין לשאול, והלא הקב"ה נקרא "מלך הכבוד", ואמרו חז"ל: שנקרא כן "לפי שחולק כבוד לבריותיו". וא"כ מדוע חמיר טובא אם מברכים לבשר ודם, בעוד שהוא עצמו חולק הכבוד.
אכן, זו אינה שאלה. כי ראשית, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. עיין בקידושין (דף לב:). ועוד, אמת שהקב"ה מכבד לבריותיו ומתעלם כביכול מכבודו. אכן זהו כאשר הקב"ה עושה זאת, אבל אנחנו עבדיו, צריכין מצידנו לתת תחילה וראש כבוד לאדוננו יתברך לפני כל כיבוד אחרים. ולברכו בראש לפני כל ברכה לזולתינו.
ואשר על כן כתוב בספרי הקודש, שכאשר אדם בא לברך את חבירו או את בניו בליל שבת, יקדים ויאמר: יהי שם ה' מבורך וגו', או: יתברך שמו של הקב"ה, ואחרי כן יברך את מי שיחפוץ לברך. ובכך מתחזקת הברכה. כי הרי בכך חולקים כבוד בראש למלך מלכי המלכים ואח"כ לבריותיו. וראה מ"ש בזה רבנו אליעזר פאפו בספר פלא יועץ (מערכת ברכות). וגם הזהירו שכאשר רוצה לברך לחיים על היין שתחילה יברך את ברכת הגפן ואח"כ יאמר לחיים ויברך את חבריו.
ובזוהר הקדוש (פרשת ויחי דף רכז:) כותב שכן עשה יצחק אבינו שלכן נאמר "ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" – זה ברכה להקב"ה ואח"כ בירך "ויתן לך האלקים". וכן עשה יעקב כשבירך את בניו. ע"ש. וכתוב שם עוד: "ואם לא בירך האדם את הקב"ה בראש, אז גם ברכות שמברך האיש לבשר ודם, לא מתקיימים". והובא בפלא יועץ (שם).
ובזה אפשר לרמוז: "ברכת הוי"ה היא תעשיר", כלומר ברכה שברכתָ תחילה את הקב"ה היא תצליח ותעשיר.


פרשת נח: ה'קשת' בהלכה

ונראתה הקשת בענן (בראשית ט, יד)
מנהג פשוט בשלומי אמוני ישראל, לברך על ה"קשת" ברכה אשר נזכרה בתלמוד (ברכות נט.) ובשו"ע (סימן רכט). והיא, לברך לה' אשר עומד בהבטחתו לבל ישחית תבל כאשר השחית בימי המבול. ונוסח הברכה: "ברוך אתה הוי"ה אמ"ה, זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו".
והנה הקשת הוא דבר לא טבעי אלא הכל שלוח בשליחות האל ברוך הוא, לאותו דור, ואותה עונה, אשר היה ח"ו ראוי להשחית העולם. ואינו מבצע זאת. ואולם יש קשת טבעי הבא מחמת להט וחום השמש, המכה באויר הלח.
ואולם הגם שיש טבעי, וא"כ היה ראוי לכאורה לומר שאין זה בשליחות הנ"ל, וא"כ לא נברך עליו. אך כבר כתב רבנו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת עקב אות יז) שאינו כן, ושכן מנהג פשוט בישראל לברך ברכת הקשת אשר נראית. ע"ש. וצא וראה ששום אחד מן האחרונים (וכ"ש לא מן הראשונים) פקפק בדבר למנוע הברכה. וא"כ בודאי יש לברך מיד, וכן להודיע לחבריו שיחושו מהרה לברך אותה.
והנה מאחר שהקשת מורה "תוכחה" אל הדור, חשש אחד האחרונים לומר שאם רואה אדם קשת אל יאמר לחבירו, ויש בו משום "מוציא דבה הוא כסיל", שמצינו בפסחים (דף ג.) שאל יבשר אדם בשורה לא טובה ואל יוציא מפיו דבר שלילי כאשר סיפרה לנו הגמרא שם (בדף ד.) על "רב" שכאשר נשאל על ההורים אם המה בחיים, השתמט ולא ענה. עיין שם הענין. (ואדרבא יש לאדם לבשר טוב ולא להיות ממבשרי רע! וכבר כתוב בספר המידות (מערכת בשורה) ש"מי שמבשר בשורה טובה לא יכאבו לו רגליו". א"כ ראוי כן לעשות. וד"ל). אך באמת אין צריך לחוש לזה, וכ"כ בהדיא בספר ברית כהונה להגאון רבי חויתא הכהן (מערכת קשת) שמותר להודיע לחבריו שיש קשת ויבואו ויברכו ואין בזה חשש. ואדרבא מזכה אותם! ואכמ"ל.
ודע, דיש לשאול שאלה (ואשמח לשמוע תירוצים) מדוע לא נזכר ברכת הקשת במשנה בברכות (דף נד.) בין שאר ההלכות. והיה זה שלום.